Name: שמואל ב'
Author: Author's Name
ISBN: Your ISBN Number

1 ויהי אחרי-כן, ולאבשלום בן-דויד אחות יפה--ושמה תמר; ויאהבהא, אמנון בן-דויד.

1 ויאמר אחיתופל, אל-אבשלום: אבחרה נא, שנים-עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי-דויד, הלילה.

1 ויהי, מאחרי כן, ויעש לו אבשלום, מרכבה וסוסים; וחמישים איש, רצים לפניו.

1 ויהי רעב בימי דויד שלוש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דויד, את-פני יהוה; {ס} ויאמר יהוה, אל-שאול ואל-בית הדמים, על-אשר-המית, את-הגבעונים.

1 ויוסף עוד דויד את-כל-בחור בישראל, שלושים אלף.

1 ויבואו כל-שבטי ישראל, אל-דויד--חברונה; ויאמרו לאמור, הננו עצמך ובשרך אנחנו.

1 ויידע, יואב בן-צרויה: כי-לב המלך, על-אבשלום.

1 ותהי המלחמה, ארוכה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ודויד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים. {ס}

1 וישלח יהוה את-נתן, אל-דויד; ויבוא אליו, ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר, ואחד רש.

1 ויהי, אחרי-כן, וימת, מלך בני עמון; וימלוך חנון בנו, תחתיו.

1 וירגז המלך, ויעל על-עליית השער--ויבך; וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני בני אבשלום, מי-ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני.

1 ויהי, כי-ישב המלך בביתו; ויהוה הניח-לו מסביב, מכל-אויביו.

1 ודויד, עבר מעט מהראש, והנה ציבא נער מפיבושת, לקראתו; וצמד חמורים חבושים, ועליהם מאתיים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ--ונבל יין.

1 ויהי, אחרי מות שאול, ודויד שב, מהכות את-העמלק; ויישב דויד בציקלג, ימים שניים.

1 ויהי אחרי-כן, וישאל דויד ביהוה לאמור האעלה באחת ערי יהודה, ויאמר יהוה אליו, עלה; ויאמר דויד אנה אעלה, ויאמר חברונה.

1 ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים, וישלח דויד את-יואב ואת-עבדיו עימו ואת-כל-ישראל וישחיתו את-בני עמון, ויצורו, על-רבה; ודויד, יושב בירושלים. {ס}

1 ואלה דברי דויד, האחרונים: נאום דויד בן-ישי, ונאום הגבר הוקם על--משיח אלוהי יעקוב, ונעים זמירות ישראל.

1 ויוסף, אף-יהוה, לחרות, בישראל; ויסת את-דויד בהם לאמור, לך מנה את-ישראל ואת-יהודה.

1 וישמע בן-שאול, כי מת אבנר בחברון, וירפו, ידיו; וכל-ישראל, נבהלו.

1 ושם נקרא איש בלייעל, ושמו שבע בן-בכרי--איש ימיני; ויתקע בשופר, ויאמר אין-לנו חלק בדויד ולא נחלה-לנו בבן-ישי--איש לאוהליו, ישראל.

1 וידבר דויד ליהוה, את-דברי השירה הזאת, {ס} ביום הציל יהוה אותו {ר} מכף כל-אויביו, ומכף שאול. {ס}

1 ויאמר דויד--הכי יש-עוד, אשר נותר לבית שאול; ואעשה עימו חסד, בעבור יהונתן.

1 ויהי, אחרי-כן, ויך דויד את-פלשתים, ויכניעם; וייקח דויד את-מתג האמה, מיד פלשתים.

1 ויפקוד דויד, את-העם אשר איתו; וישם עליהם, שרי אלפים ושרי מאות.

2 רוח יהוה, דיבר-בי; ומילתו, על-לשוני.

2 ולבית שאול עבד ושמו ציבא, ויקראו-לו אל-דויד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא, ויאמר עבדך.

2 ויהי לעת הערב, ויקם דויד מעל משכבו ויתהלך על-גג בית-המלך, וירא אישה רוחצת, מעל הגג; והאישה, טובת מראה מאוד.

2 וייצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחותו--כי בתולה, היא; וייפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה.

2 ואבוא עליו, והוא יגע ורפה ידיים, והחרדתי אותו, ונס כל-העם אשר-איתו; והכיתי את-המלך, לבדו.

2 ויעל שם דויד, וגם שתי נשיו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי.

2 ויאמר המלך אל-יואב שר-החיל אשר-איתו, שוט-נא בכל-שבטי ישראל מדן ועד-באר שבע, ופקדו, את-העם; וידעתי, את מספר העם. {ס}

2 ויך את-מואב, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני-חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות; ותהי מואב לדויד, לעבדים נושאי מנחה.

2 והשכים, אבשלום, ועמד, על-יד דרך השער; ויהי כל-האיש אשר-יהיה-לו-ריב לבוא אל-המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי-מזה עיר אתה, ויאמר, מאחד שבטי-ישראל עבדך.

2 ויהי ביום השלישי, והנה איש בא מן-המחנה מעם שאול, ובגדיו קרועים, ואדמה על-ראשו; ויהי בבואו אל-דויד, וייפול ארצה וישתחו.

2 ויאמר: יהוה סלעי ומצודתי, {ר} ומפלטי-לי.

2 ויאמר דויד אעשה-חסד עם-חנון בן-נחש, כאשר עשה אביו עימדי חסד, וישלח דויד לנחמו ביד-עבדיו, אל-אביו; ויבואו עבדי דויד, ארץ בני עמון.

2 ויוגד, ליואב: הנה המלך בוכה ויתאבל, על-אבשלום.

2 וישלח דויד את-העם, השלישית ביד-יואב והשלישית ביד אבישי בן-צרויה אחי יואב, והשלישית, ביד איתיי הגיתי; {ס} ויאמר המלך אל-העם, יצוא אצא גם-אני עימכם.

2 ויאמר המלך, אל-נתן הנביא, ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים; וארון, האלוהים, יושב, בתוך היריעה.

2 וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה; ויאמר אליה התאבלי-נא ולבשי-נא בגדי-אבל, ואל-תסוכי שמן, והיית, כאישה זה ימים רבים מתאבלת על-מת.

2 ויעל כל-איש ישראל, מאחרי דויד, אחרי, שבע בן-בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם, מן-הירדן ועד-ירושלים.

2 לעשיר, היה צאן ובקר--הרבה מאוד.

2 ויאמר המלך אל-ציבא, מה-אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית-המלך לרכוב, והלחם והקיץ לאכול הנערים, והיין, לשתות היעף במדבר.

2 וייוולדו לדויד בנים, בחברון; ויהי בכורו אמנון, לאחינועם היזרעאלית.

2 גם-אתמול גם-שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית המוציא והמביא, את-ישראל; ויאמר יהוה לך, אתה תרעה את-עמי את-ישראל, ואתה תהיה לנגיד, על-ישראל.

2 ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם: והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם-מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני-ישראל ויהודה.

2 ויקם וילך דויד, וכל-העם אשר איתו, מבעלי, יהודה--להעלות משם, את ארון האלוהים, אשר-נקרא שם שם יהוה צבאות יושב הכרובים, עליו.

2 ושני אנשים שרי-גדודים היו בן-שאול שם האחד בענה ושם השני רכב, בני רימון הבארותי--מבני בנימין: כי גם-בארות, תיחשב על-בנימין.

3 אלוהי צורי, אחסה-בו; {ס} מגיני וקרן ישעי, {ר} משגבי ומנוסי, {ס} מושיעי, מחמס תושיעני. {ר}

3 ותהי התשועה ביום ההוא, לאבל--לכל-העם: כי-שמע העם, ביום ההוא לאמור, נעצב המלך, על-בנו.

3 ובאת, אל-המלך, ודיברת אליו, כדבר הזה; וישם יואב את-הדברים, בפיה.

3 ולאמנון ריע, ושמו יונדב, בן-שמעה, אחי דויד; ויונדב, איש חכם מאוד.

3 ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכוחים; ושומע אין-לך, מאת המלך.

3 ולרש אין-כול, כי אם-כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחייהא, ותגדל עימו ועם-בניו יחדיו; מפיתו תאכל ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי-לו, כבת.

3 וישלח דויד, וידרוש לאישה; ויאמר, הלוא-זאת בת-שבע בת-אליעם--אשת, אורייה החיתי.

3 ויאמר יואב אל-המלך, ויוסף יהוה אלוהיך אל-העם כהם וכהם מאה פעמים, ועיני אדוני-המלך, רואות; ואדוני המלך, למה חפץ בדבר הזה.

3 ויאמרו שרי בני-עמון אל-חנון אדוניהם, המכבד דויד את-אביך בעיניך--כי-שלח לך, מנחמים; הלוא בעבור חקור את-העיר, ולרגלה ולהופכה, שלח דויד את-עבדיו, אליך.

3 ויאמר לו דויד, אי מזה תבוא; ויאמר אליו, ממחנה ישראל נמלטתי.

3 ויאמר המלך, האפס עוד איש לבית שאול, ואעשה עימו, חסד אלוהים; ויאמר ציבא אל-המלך, עוד בן ליהונתן נכה רגליים.

3 ויאמר העם לא תצא, כי אם-נוס ננוס לא-ישימו אלינו לב ואם-ימותו חציינו לא-ישימו אלינו לב--כי-עתה כמונו, עשרה אלפים; ועתה טוב, כי-תהיה-לנו מעיר לעזור. {ס}

3 ויך דויד, את-הדדעזר בן-רחוב מלך צובה, בלכתו, להשיב ידו בנהר-פרת.

3 אמר אלוהי ישראל, לי דיבר צור ישראל: מושל, באדם--צדיק, מושל יראת אלוהים.

3 ויאמר נתן אל-המלך, כול אשר בלבבך לך עשה: כי יהוה, עימך.

3 וירכיבו את-ארון האלוהים, אל-עגלה חדשה, ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה; ועוזא ואחיו, בני אבינדב, נוהגים, את-העגלה חדשה.

3 ואשיבה כל-העם, אליך: כשוב הכול--האיש אשר אתה מבקש, כל-העם יהיה שלום.

3 ויבואו כל-זקני ישראל אל-המלך, חברונה, ויכרות להם המלך דויד ברית בחברון, לפני יהוה; וימשחו את-דויד למלך, על-ישראל. {ס}

3 ויברחו הבארותים, גיתיימה; ויהיו-שם גרים, עד היום הזה. {ס}

3 ומשנהו כלאב, לאביגיל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן-מעכה, בת-תלמיי מלך גשור.

3 ויאמר המלך, ואיה בן-אדוניך; ויאמר ציבא אל-המלך, הנה יושב בירושלים--כי אמר, היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי.

3 ואנשיו אשר-עימו העלה דויד, איש וביתו; ויישבו, בערי חברון.

3 ויאמר דויד אל-הגבעונים, מה אעשה לכם; ובמה אכפר, וברכו את-נחלת יהוה.

3 ויבוא דויד אל-ביתו, ירושלים, וייקח המלך את עשר-נשים פילגשים אשר הניח לשמור הבית וייתנם בית-משמרת ויכלכלם, ואליהם לא-בא; ותהיינה צרורות עד-יום מותן, אלמנות חיות. {ס}

4 וילכוד דויד ממנו, אלף ושבע-מאות פרשים, ועשרים אלף, איש רגלי; ויעקר דויד את-כל-הרכב, ויותר ממנו מאה רכב.

4 ויישר הדבר, בעיני אבשלום, ובעיני, כל-זקני ישראל. {ס}

4 ויאמר המלך אל-עמשא, הזעק-לי את-איש-יהודה שלושת ימים; ואתה, פה עמוד.

4 וליהונתן, בן-שאול, בן, נכה רגליים; בן-חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל, ותישאהו אומנתו ותנוס, ויהי בחופזה לנוס וייפול וייפסח, ושמו מפיבושת.

4 וייקח חנון את-עבדי דויד, ויגלח את-חצי זקנם, ויכרות את-מדוויהם בחצי, עד שתותיהם; וישלחם.

4 ותאמר האישה התקועית, אל-המלך, ותיפול על-אפיה ארצה, ותשתחו; ותאמר, הושיעה המלך. {ס}

4 ויהי, בלילה ההוא; {ס} ויהי, דבר-יהוה, אל-נתן, לאמור.

4 והרביעי, אדונייה בן-חגית; והחמישי, שפטיה בן-אביטל.

4 ויאמרו לו הגבעונים, אין-לנו כסף וזהב עם-שאול ועם-ביתו, ואין-לנו איש, להמית בישראל; ויאמר מה-אתם אומרים, אעשה לכם.

4 ויבואו אנשי יהודה, וימשחו-שם את-דויד למלך על-בית יהודה; ויגידו לדויד, לאמור, אנשי יבש גלעד, אשר קברו את-שאול. {ס}

4 וכאור בוקר, יזרח-שמש; בוקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ.

4 ויאמר אליו דויד מה-היה הדבר, הגד-נא לי; ויאמר אשר-נס העם מן-המלחמה, וגם-הרבה נפל מן-העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו, מתו.

4 ויאמר, אבשלום, מי-ישימני שופט, בארץ; ועליי, יבוא כל-איש אשר-יהיה-לו-ריב ומשפט--והצדקתיו.

4 ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן-המלך בבוקר בבוקר--הלוא, תגיד לי; ויאמר לו, אמנון, את-תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב.

4 ויחזק דבר-המלך אל-יואב, ועל שרי החיל; וייצא יואב ושרי החיל, לפני המלך, לפקוד את-העם, את-ישראל.

4 וישלח דויד מלאכים וייקחהא, ותבוא אליו וישכב עימה, והיא מתקדשת, מטומאתה; ותשב, אל-ביתה.

4 מהולל, אקרא יהוה; {ס} ומאויביי, איוושע. {ר}

4 ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה, עם, ארון האלוהים; ואחיו, הולך לפני הארון.

4 ויאמר המלך, לציבא, הנה לך, כול אשר למפיבושת; ויאמר ציבא השתחוויתי, אמצא-חן בעיניך אדוני המלך.

4 ויאמר-לו המלך, איפה הוא; ויאמר ציבא, אל-המלך, הנה-הוא בית מכיר בן-עמיאל, בלו דבר.

4 ויתגנב העם ביום ההוא, לבוא העיר: כאשר יתגנב, העם הנכלמים--בנוסם, במלחמה.

4 ויאמר אליהם המלך, אשר-ייטב בעיניכם אעשה; ויעמוד המלך, אל-יד השער, וכל-העם יצאו, למאות ולאלפים.

4 בן-שלושים שנה דויד, במולכו; ארבעים שנה, מלך.

4 ויבוא הלך, לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לאורח הבא-לו; וייקח, את-כבשת האיש הרש, ויעשהא, לאיש הבא אליו.

5 כי-לא-כן ביתי, עם-אל: כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכול ושמורה--כי-כל-ישעי וכל-חפץ, כי-לא יצמיח.

5 והשישי יתרעם, לעגלה אשת דויד; אלה יולדו לדויד, בחברון. {פ}

5 בחברון מלך על-יהודה, שבע שנים ושישה חודשים; ובירושלים מלך, שלושים ושלוש שנה, על כל-ישראל, ויהודה.

5 וילכו בני-רימון הבארותי, רכב ובענה, ויבואו כחום היום, אל-בית איש בושת; והוא שוכב, את משכב הצוהריים.

5 וישלח, המלך דויד; וייקחהו, מבית מכיר בן-עמיאל--מלו דבר.

5 כי אפפוני, משברי-מוות; {ס} נחלי בלייעל, יבעתוני. {ר}

5 ותהר, האישה; ותשלח ותגד לדויד, ותאמר הרה אנוכי.

5 ויעברו, את-הירדן; ויחנו בערוער, ימין העיר אשר בתוך-הנחל הגד--ואל-יעזר.

5 וילך עמשא, להזעיק את-יהודה; ויוחר, מן-המועד אשר יעדו. {ס}

5 ויגידו לדויד וישלח לקראתם, כי-היו האנשים נכלמים מאוד; ויאמר המלך שבו בירחו, עד-יצמח זקנכם ושבתם.

5 לך ואמרת אל-עבדי אל-דויד, {ס} כה אמר יהוה: האתה תבנה-לי בית, לשבתי.

5 ויצו המלך את-יואב ואת-אבישי ואת-איתיי, לאמור, לאט-לי, לנער לאבשלום; וכל-העם שמעו, בצוות המלך את-כל-השרים--על-דבר אבשלום.

5 ותבוא, ארם דמשק, לעזור, להדדעזר מלך צובה; ויך דויד בארם, עשרים-ושניים אלף איש.

5 וישלח דויד מלאכים, אל-אנשי יבש גלעד; ויאמר אליהם, ברוכים אתם ליהוה, אשר עשיתם החסד הזה עם-אדוניכם עם-שאול, ותקברו אותו.

5 וייחר-אף דויד באיש, מאוד; ויאמר, אל-נתן, חי-יהוה, כי בן-מוות האיש העושה זאת.

5 והמלך לאט את-פניו, ויזעק המלך קול גדול: בני, אבשלום, אבשלום, בני בני. {ס}

5 ובא המלך דויד, עד-בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית-שאול, ושמו שמעי בן-גרא, יוצא יצוא, ומקלל.

5 ודויד וכל-בית ישראל, משחקים לפני יהוה, בכול, עצי ברושים; ובכינורות ובנבלים ובתופים, ובמנענעים ובצלצלים.

5 והיה, בקרוב-איש, להשתחוות, לו; ושלח את-ידו והחזיק לו, ונשק לו.

5 ויאמרו, אל-המלך, האיש אשר כילנו, ואשר דימה-לנו; נשמדנו, מהתייצב בכל-גבול ישראל.

5 ויאמר דויד, אל-הנער המגיד לו: איך ידעת, כי-מת שאול ויהונתן בנו.

5 ויאמר-לה המלך, מה-לך; ותאמר, אבל אישה-אלמנה אני--וימת אישי.

5 ויאמר, אבשלום, קרא נא, גם לחושיי הארכי; ונשמעה מה-בפיו, גם-הוא.

5 ויאמר לו יהונדב, שכב על-משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיניי את-הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה.

6 ויראו בני עמון, כי נבאשו בדויד; וישלחו בני-עמון וישכרו את-ארם בית-רחוב ואת-ארם צובה, עשרים אלף רגלי, ואת-מלך מעכה אלף איש, ואיש טוב שנים-עשר אלף איש.

6 וישכב אמנון, ויתחל; ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל-המלך תבוא-נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות, ואברה, מידה.

6 וישם דויד נציבים, בארם דמשק, ותהי ארם לדויד, לעבדים נושאי מנחה; ויושע יהוה את-דויד, בכול אשר הלך.

6 ויבואו, עד-גורן נכון; וישלח עוזא אל-ארון האלוהים, ויאחז בו--כי שמטו, הבקר.

6 והנה באו עד-תוך הבית, לוקחי חיטים, ויכוהו, אל-החומש; ורכב ובענה אחיו, נמלטו.

6 וישלח דויד, אל-יואב, שלח אליי, את-אורייה החיתי; וישלח יואב את-אורייה, אל-דויד.

6 ויסקל באבנים את-דויד, ואת-כל-עבדי המלך דויד; וכל-העם, וכל-הגיבורים, מימינו, ומשמאלו.

6 ויעש אבשלום כדבר הזה, לכל-ישראל, אשר-יבואו למשפט, אל-המלך; ויגנב, אבשלום, את-לב, אנשי ישראל. {פ}

6 ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ואבנר היה מתחזק, בבית שאול.

6 חבלי שאול, סבוני; {ס} קידמוני, מוקשי-מוות. {ר}

6 ויבוא יואב אל-המלך, הבית; ויאמר הובשת היום את-פני כל-עבדיך, הממלטים את-נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך, ונפש נשיך ונפש פילגשיך.

6 וילך המלך ואנשיו ירושלים, אל-היבוסי יושב הארץ; ויאמר לדויד לאמור, לא-תבוא הנה, כי אם-הסירך העיוורים והפיסחים לאמור, לא-יבוא דויד הנה.

6 יותן-לנו שבעה אנשים, מבניו, והוקענום ליהוה, בגבעת שאול בחיר יהוה; {פ} ויאמר המלך, אני אתן.

6 וייצא העם השדה, לקראת ישראל; ותהי המלחמה, ביער אפריים.

6 ויאמר הנער המגיד לו, נקרוא נקריתי בהר הגלבוע, והנה שאול, נשען על-חניתו; והנה הרכב ובעלי הפרשים, הדביקוהו.

6 ועתה, יעש-יהוה עימכם חסד ואמת; וגם אנוכי, אעשה איתכם הטובה הזאת, אשר עשיתם, הדבר הזה.

6 כי לא ישבתי, בבית, למיום העלותי את-בני ישראל ממצריים, ועד היום הזה; ואהיה, מתהלך, באוהל, ובמשכן.

6 ויבואו, הגלעדה, ואל-ארץ תחתים, חודשי; ויבואו דנה יען, וסביב אל-צידון.

6 ובלייעל, כקוץ מונד כולהם: כי-לא ביד, ייקחו.

6 ואת-הכבשה, ישלם ארבעתיים: עקב, אשר עשה את-הדבר הזה, ועל, אשר לא-חמל. {ס}

6 ויבוא מפיבושת בן-יהונתן בן-שאול, אל-דויד, וייפול על-פניו, וישתחו; ויאמר דויד מפיבושת, ויאמר הנה עבדך.

6 ויאמר דויד, אל-אבישי, עתה יירע לנו שבע בן-בכרי, מן-אבשלום; אתה קח את-עבדי אדוניך, ורדוף אחריו--פן-מצא לו ערים בצורות, והציל עינינו.

6 ולשפחתך, שני בנים, ויינצו שניהם בשדה, ואין מציל ביניהם; ויכו האחד את-האחד, וימת אותו.

6 ויבוא חושיי, אל-אבשלום, ויאמר אבשלום אליו לאמור כדבר הזה דיבר אחיתופל, הנעשה את-דברו; אם-אין, אתה דבר. {ס}

7 ויינגפו שם עם ישראל, לפני עבדי דויד; ותהי-שם המגפה גדולה, ביום ההוא--עשרים אלף.

7 וישמע, דויד; וישלח, את-יואב, ואת כל-הצבא, הגיבורים.

7 ואיש ייגע בהם, יימלא ברזל ועץ חנית; ובאש, שרוף יישרפו בשבת. {פ}

7 ויבוא אורייה, אליו; וישאל דויד, לשלום יואב ולשלום העם, ולשלום, המלחמה.

7 ויבואו, מבצר-צור, וכל-ערי החיווי, והכנעני; וייצאו אל-נגב יהודה, באר שבע.

7 בכול אשר-התהלכתי, בכל-בני ישראל, הדבר דיברתי את-אחד שבטי ישראל, אשר ציוויתי לרעות את-עמי את-ישראל לאמור: למה לא-בניתם לי, בית ארזים.

7 ויהי, מקץ ארבעים שנה; ויאמר אבשלום, אל-המלך, אלכה נא ואשלם את-נדרי אשר-נדרתי ליהוה, בחברון.

7 ויאמר נתן אל-דויד, אתה האיש; {ס} כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי משחתיך למלך על-ישראל, ואנוכי הצלתיך, מיד שאול.

7 וייחר-אף יהוה בעוזא, ויכהו שם האלוהים על-השל; וימת שם, עם ארון האלוהים.

7 ויאמר חושיי, אל-אבשלום: לא-טובה העצה אשר-יעץ אחיתופל, בפעם הזאת.

7 וישלח דויד אל-תמר, הביתה לאמור: לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי-לו, הבריה.

7 וילכוד דויד, את מצודת ציון--היא, עיר דויד.

7 לאהבה, את-שונאיך, ולשנוא, את-אוהביך: כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים--כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי-אז ישר בעיניך.

7 בצר-לי אקרא יהוה, ואל-אלוהיי אקרא; {ס} וישמע מהיכלו קולי, ושוועתי באוזניו. {ר}

7 ויבואו הבית, והוא-שוכב על-מיטתו בחדר משכבו, ויכוהו וימיתוהו, ויסירו את-ראשו; ויקחו, את-ראשו, וילכו דרך הערבה, כל-הלילה.

7 ולשאול פילגש, ושמה רצפה בת-איה; ויאמר, אל-אבנר, מדוע באת, אל-פילגש אבי.

7 ויחמול המלך, על-מפיבושת בן-יהונתן בן-שאול; על-שבועת יהוה, אשר בינותם--בין דויד, ובין יהונתן בן-שאול.

7 וכה-אמר שמעי, בקללו; צא צא איש הדמים, ואיש הבלייעל.

7 ועתה תחזקנה ידיכם, והיו לבני-חיל--כי-מת, אדוניכם שאול; וגם-אותי, משחו בית-יהודה למלך--עליהם. {פ}

7 והנה קמה כל-המשפחה על-שפחתך, ויאמרו תני את-מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג, ונשמידה, גם את-היורש; וכיבו, את-גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים-לאישי שם ושארית, על-פני האדמה. {פ}

7 וייפן אחריו, ויראני; ויקרא אליי, ואומר הנני.

7 וייצאו אחריו אנשי יואב, והכרתי והפלתי וכל-הגיבורים; וייצאו, מירושלים, לרדוף, אחרי שבע בן-בכרי.

7 ויאמר לו דויד אל-תירא, כי עשה אעשה עימך חסד בעבור יהונתן אביך, והשיבותי לך, את-כל-שדה שאול אביך; ואתה, תאכל לחם על-שולחני--תמיד.

7 וייקח דויד, את שלטי הזהב, אשר היו, אל עבדי הדדעזר; ויביאם, ירושלים.

8 וייחר לדויד, על אשר פרץ יהוה פרץ בעוזא; ויקרא למקום ההוא, פרץ עוזא, עד, היום הזה.

8 וייצאו בני עמון, ויערכו מלחמה פתח השער; וארם צובה ורחוב ואיש-טוב ומעכה, לבדם בשדה.

8 ויאמר המלך אל-האישה, לכי לביתך; ואני, אצווה עלייך.

8 וייקח המלך את-שני בני רצפה בת-איה, אשר ילדה לשאול, את-ארמוני, ואת-מפיבושת; ואת-חמשת, בני מיכל בת-שאול, אשר ילדה לעדריאל בן-ברזלי, המחולתי.

8 ותהי-שם המלחמה נפוצת, על-פני כל-הארץ; וירב היער לאכול בעם, מאשר אכלה החרב ביום ההוא.

8 וישתחו, ויאמר מה עבדך: כי פנית, אל-הכלב המת אשר כמוני.

8 ואתנה לך את-בית אדוניך, ואת-נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך, את-בית ישראל ויהודה; ואם-מעט--ואוסיפה לך, כהנה וכהנה.

8 ועתה כה-תאמר לעבדי לדויד, כה אמר יהוה צבאות, אני לקחתיך מן-הנווה, מאחר הצאן--להיות נגיד, על-עמי על-ישראל.

8 כי-נדר נדר עבדך, בשבתי בגשור בארם לאמור: אם-ישוב ישיבני יהוה ירושלים, ועבדתי את-יהוה.

8 השיב עליך יהוה כול דמי בית-שאול, אשר מלכת תחתיו, וייתן יהוה את-המלוכה, ביד אבשלום בנך; והנך, ברעתך, כי איש דמים, אתה.

8 ומבטח ומברותיי, ערי הדדעזר: לקח המלך דויד, נחושת--הרבה מאוד. {ס}

8 ויאמר דויד לאורייה, רד לביתך ורחץ רגליך; וייצא אורייה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך.

8 ויאמר חושיי, אתה ידעת את-אביך ואת-אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה, כדוב שכול, בשדה; ואביך איש מלחמה, ולא ילין את-העם.

8 אלה שמות הגיבורים, אשר לדויד: יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי, הוא עדינו העצני--על-שמונה מאות חלל, בפעם אחת. {ס}

8 וישוטו, בכל-הארץ; ויבואו מקצה תשעה חודשים, ועשרים יום--ירושלים.

8 ויביאו את-ראש איש-בושת אל-דויד, חברון, ויאמרו אל-המלך, הנה-ראש איש-בושת בן-שאול אויבך אשר ביקש את-נפשך; וייתן יהוה לאדוני המלך נקמות, היום הזה, משאול, ומזרעו.

8 הם, עם-האבן הגדולה אשר בגבעון, ועמשא, בא לפניהם; ויואב חגור מידו לבושו, ועליו חגור חרב מצומדת על-מותניו בתערה, והוא יצא, ותיפול. {ס}

8 ויאמר לי, מי-אתה; ואומר אליו, עמלקי אנוכי.

8 ותלך תמר, בית אמנון אחיה--והוא שוכב; ותיקח את-הבצק ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל את-הלביבות.

8 ויאמר דויד ביום ההוא, כל-מכה יבוסי וייגע בצינור, ואת-הפיסחים ואת-העיוורים, שנואי נפש דויד; על-כן, יאמרו, עיוור ופיסח, לא יבוא אל-הבית.

8 ואבנר בן-נר, שר-צבא אשר לשאול--לקח, את-איש בושת בן-שאול, ויעבירהו, מחניים.

8 וייחר לאבנר מאוד על-דברי איש-בושת, ויאמר הראש כלב אנוכי אשר ליהודה, היום אעשה-חסד עם-בית שאול אביך אל-אחיו ואל-מריעיהו, ולא המציתיך ביד-דויד; ותפקוד עליי עוון האישה, היום. {ס}

8 ויתגעש ותרעש הארץ, {ס} מוסדות השמיים ירגזו; ויתגעשו, כי-חרה לו. {ר}

8 ועתה קום צא, ודבר על-לב עבדיך: {ס} כי ביהוה נשבעתי כי-אינך יוצא, אם-ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל-הרעה אשר-באה עליך, מנעוריך עד-עתה. {ס}

9 עלה עשן באפו, ואש מפיו תאכל; {ס} גחלים, בערו ממנו. {ר}

9 ויאמר יואב לעמשא, השלום אתה אחי; ותאחז יד-ימין יואב, בזקן עמשא--לנשוק-לו.

9 וייקרא, אבשלום, לפני, עבדי דויד; ואבשלום רוכב על-הפרד, ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים ובין הארץ, והפרד אשר-תחתיו, עבר.

9 וייתנם ביד הגבעונים, ויוקיעום בהר לפני יהוה, וייפלו שבעתם, יחד; והמה הומתו בימי קציר, בראשונים, בתחילת, קציר שעורים.

9 הנה עתה הוא-נחבא באחת הפחתים, או באחד המקומות; והיה, כנפול בהם בתחילה, ושמע השומע ואמר, הייתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום.

9 כה-יעשה אלוהים לאבנר, וכה יוסיף לו: כי, כאשר נשבע יהוה לדויד--כי-כן, אעשה-לו.

9 ויאמר אבישי בן-צרויה, אל-המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את-אדוני המלך; אעברה-נא, ואסירה את-ראשו. {ס}

9 ויקרא המלך, אל-ציבא נער שאול--ויאמר אליו: כול אשר היה לשאול ולכל-ביתו, נתתי לבן-אדוניך.

9 ויירא דויד את-יהוה, ביום ההוא; ויאמר, איך יבוא אליי ארון יהוה.

9 מדוע בזית את-דבר יהוה, לעשות הרע בעיניי, את אורייה החיתי הכית בחרב, ואת-אשתו לקחת לך לאישה; ואותו הרגת, בחרב בני עמון.

9 ויאמר-לו המלך, לך בשלום; ויקם, וילך חברונה. {פ}

9 וייתן יואב את-מספר מפקד-העם, אל-המלך; ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש-חיל, שולף חרב, ואיש יהודה, חמש-מאות אלף איש.

9 ואחריו אלעזר בן-דודו, בן-אחוחי; בשלושה הגיבורים עם-דויד, בחרפם בפלשתים נאספו-שם למלחמה, ויעלו, איש ישראל.

9 וימליכהו, אל-הגלעד, ואל-האשורי, ואל-יזרעאל; ועל-אפריים, ועל-בנימין, ועל-ישראל, כולו. {פ}

9 ויאמר אליי, עמוד-נא עליי ומותתני--כי אחזני, השבץ: כי-כל-עוד נפשי, בי.

9 ותאמר האישה התקועית, אל-המלך, עליי אדוני המלך העוון, ועל-בית אבי; והמלך וכיסאו, נקי. {ס}

9 וישמע, תועי מלך חמת: כי הכה דויד, את כל-חיל הדדעזר.

9 ויקם המלך, ויישב בשער; ולכל-העם הגידו לאמור, הנה המלך יושב בשער, ויבוא כל-העם לפני המלך, וישראל נס איש לאוהליו. {ס}

9 ואהיה עימך, בכל אשר הלכת, ואכריתה את-כל-אויביך, מפניך; ועשיתי לך שם גדול, כשם הגדולים אשר בארץ.

9 וישכב אורייה, פתח בית המלך, את, כל-עבדי אדוניו; ולא ירד, אל-ביתו.

9 וירא יואב, כי-הייתה אליו פני המלחמה, מפנים, ומאחור; ויבחר, מכול בחורי ישראל, ויערוך, לקראת ארם.

9 ויען דויד את-רכב ואת-בענה אחיו, בני רימון הבארותי--ויאמר להם: חי-יהוה, אשר-פדה את-נפשי מכל-צרה.

9 ותיקח את-המשרת ותיצוק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל-איש מעליי, וייצאו כל-איש, מעליו.

9 ויישב דויד במצודה, ויקרא-לה עיר דויד; וייבן דויד סביב, מן-המילוא וביתה.

10 ותיקח רצפה בת-איה את-השק ותטהו לה אל-הצור, מתחילת קציר, עד ניתך-מים עליהם, מן-השמיים; ולא-נתנה עוף השמיים לנוח עליהם, יומם, ואת-חית השדה, לילה.

10 ויאמר המלך, מה-לי ולכם בני צרויה; כה יקלל, כי יהוה אמר לו קלל את-דויד, ומי יאמר, מדוע עשית כן. {ס}

10 והוא גם-בן-חיל, אשר ליבו כלב האריה--הימס יימס: כי-יודע כל-ישראל כי-גיבור אביך, ובני-חיל אשר איתו.

10 וירא איש אחד, ויגד ליואב; ויאמר, הנה ראיתי את-אבשלום, תלוי, באלה.

10 ויהי כל-העם נדון, בכל-שבטי ישראל לאמור: המלך הצילנו מכף אויבינו, והוא מילטנו מכף פלשתים, ועתה ברח מן-הארץ, מעל אבשלום.

10 ועמשא לא-נשמר בחרב אשר ביד-יואב, ויכהו בה אל-החומש וישפוך מעיו ארצה ולא-שנה לו--וימות; ויואב, ואבישי אחיו, רדף, אחרי שבע בן-בכרי.

10 ויט שמיים, ויירד; {ס} וערפל, תחת רגליו. {ר}

10 הוא קם ויך בפלשתים עד כי-יגעה ידו, ותדבק ידו אל-החרב, ויעש יהוה תשועה גדולה, ביום ההוא; והעם ישובו אחריו, אך-לפשט. {ס}

10 ויך לב-דויד אותו, אחרי-כן ספר את-העם; {פ} ויאמר דויד אל-יהוה, חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה יהוה העבר-נא את-עוון עבדך, כי נסכלתי מאוד.

10 וישלח אבשלום מרגלים, בכל-שבטי ישראל לאמור: כשומעכם, את-קול השופר, ואמרתם, מלך אבשלום בחברון.

10 ויאמר, המלך: המדבר אלייך והבאתו אליי, ולא-יוסיף עוד לגעת בך.

10 ויאמר אמנון אל-תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה, מידך; ותיקח תמר, את-הלביבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה, החדרה.

10 ועתה, לא-תסור חרב מביתך--עד-עולם: עקב, כי בזיתני, ותיקח את-אשת אורייה החיתי, להיות לך לאישה. {ס}

10 ויגידו לדויד לאמור, לא-ירד אורייה אל-ביתו; ויאמר דויד אל-אורייה, הלוא מדרך אתה בא--מדוע, לא-ירדת אל-ביתך.

10 ואת, יתר העם, נתן, ביד אבשי אחיו; ויערוך, לקראת בני עמון.

10 ועבדת לו את-האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת, והיה לבן-אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת בן-אדוניך, יאכל תמיד לחם על-שולחני; ולציבא, חמישה עשר בנים--ועשרים עבדים.

10 וישלח תועי את-יורם-בנו אל-המלך-דויד לשאול-לו לשלום ולברכו, על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו--כי-איש מלחמות תועי, היה הדדעזר; ובידו, היו כלי-כסף וכלי-זהב--וכלי נחושת.

10 ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו, ולא ירגז, עוד; ולא-יוסיפו בני-עוולה לענותו, כאשר בראשונה.

10 ולא-אבה דויד, להסיר אליו את-ארון יהוה--על-עיר דויד; ויטהו דויד, בית עובד-אדום הגיתי.

10 וילך דויד, הלוך וגדול; ויהוה אלוהי צבאות, עימו. {פ}

10 כי המגיד לי לאמור הנה-מת שאול, והוא-היה כמבשר בעיניו, ואוחזה בו, ואהרגהו בציקלג--אשר לתיתי-לו, בשורה.

10 להעביר הממלכה, מבית שאול; ולהקים את-כיסא דויד, על-ישראל ועל-יהודה--מדן, ועד-באר שבע.

10 בן-ארבעים שנה איש-בושת בן-שאול, במולכו על-ישראל, ושתיים שנים, מלך; אך בית יהודה, היו אחרי דויד.

10 ואעמוד עליו, ואמותתהו--כי ידעתי, כי לא יחיה אחרי נפלו; ואקח הנזר אשר על-ראשו, ואצעדה אשר על-זרועו, ואביאם אל-אדוני, הנה.

11 כי יעצתי, היאסוף ייאסף עליך כל-ישראל מדן ועד-באר שבע, כחול אשר-על-הים, לרוב; ופניך הולכים, בקרב.

11 ויקם דויד, בבוקר; {פ} ודבר-יהוה, היה אל-גד הנביא, חוזה דויד, לאמור.

11 ויהי מספר הימים, אשר היה דויד מלך בחברון על-בית יהודה--שבע שנים, ושישה חודשים. {ס}

11 ותאמר יזכור-נא המלך את-יהוה אלוהיך, מהרבת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו, את-בני; ויאמר, חי-יהוה, אם-ייפול משערת בנך, ארצה.

11 ואיש עמד עליו, מנערי יואב; ויאמר, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר-לדויד--אחרי יואב.

11 ויאמר אורייה אל-דויד, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על-פני השדה חונים, ואני אבוא אל-ביתי לאכול ולשתות, ולשכב עם-אשתי; חייך וחי נפשך, אם-אעשה את-הדבר הזה.

11 ויאמר ציבא, אל-המלך, ככול אשר יצווה אדוני המלך את-עבדו, כן יעשה עבדך; ומפיבושת, אוכל על-שולחני, כאחד, מבני המלך.

11 ואבשלום אשר משחנו עלינו, מת במלחמה; ועתה, למה אתם מחרישים--להשיב את-המלך. {ס}

11 ולמן-היום, אשר ציוויתי שופטים על-עמי ישראל, והניחותי לך, מכל-אויביך; והגיד לך יהוה, כי-בית יעשה-לך יהוה.

11 ויאמר דויד אל-אבישי ואל-כל-עבדיו, הנה בני אשר-יצא ממעיי מבקש את-נפשי; ואף כי-עתה בן-הימיני, הניחו לו ויקלל--כי אמר-לו, יהוה.

11 ויאמר יואב, לאיש המגיד לו, והנה ראית, ומדוע לא-הכיתו שם ארצה; ועליי, לתת לך עשרה כסף, וחגורה, אחת.

11 וירכב על-כרוב, ויעוף; {ס} ויירא, על-כנפי-רוח. {ר}

11 ואחריו שמה בן-אגא, הררי; וייאספו פלשתים לחיה, ותהי-שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס, מפני פלשתים.

11 ואת-אבשלום, הלכו מאתיים איש מירושלים, קרואים, והולכים לתומם; ולא ידעו, כל-דבר.

11 ותגש אליו, לאכול; ויחזק-בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי.

11 ולא-יכול עוד, להשיב את-אבנר דבר, מיראתו, אותו. {ס}

11 ויאמר, אם-תחזק ארם ממני--והיית לי, לישועה; ואם-בני עמון יחזקו ממך, והלכתי להושיע לך.

11 אף כי-אנשים רשעים, הרגו את-איש-צדיק בביתו--על-משכבו; ועתה, הלוא אבקש את-דמו מידכם, וביערתי אתכם, מן-הארץ.

11 גם-אותם, הקדיש המלך דויד ליהוה, עם-הכסף והזהב אשר הקדיש, מכל-הגויים אשר כיבש.

11 ויישב ארון יהוה בית עובד אדום, הגיתי--שלושה חודשים; ויברך יהוה את-עובד אדום, ואת-כל-ביתו.

11 וישלח חירם מלך-צור מלאכים, אל-דויד, ועצי ארזים, וחרשי עץ וחרשי אבן קיר; ויבנו-בית, לדויד.

11 כה אמר יהוה, הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את-נשיך לעיניך, ונתתי לריעך; ושכב עם-נשיך, לעיני השמש הזאת.

11 ויוגד, לדויד, את אשר-עשתה רצפה בת-איה, פילגש שאול.

11 ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל-האנשים, אשר איתו.

12 ויאמר האיש, אל-יואב, ולו אנוכי שוקל על-כפיי אלף כסף, לא-אשלח ידי אל-בן-המלך: כי באוזנינו ציווה המלך, אותך ואת-אבישי ואת-איתיי לאמור, שמרו-מי, בנער באבשלום.

12 ויאמר דויד אל-אורייה, שב בזה גם-היום--ומחר אשלחך; ויישב אורייה בירושלים ביום ההוא, וממוחרת.

12 חזק ונתחזק בעד-עמנו, ובעד ערי אלוהינו; ויהוה, יעשה הטוב בעיניו.

12 וילך דויד, וייקח את-עצמות שאול ואת-עצמות יהונתן בנו, מאת, בעלי יבש גלעד--אשר גנבו אותם מרחוב בית-שן, אשר תלאום שמה פלשתים, ביום הכות פלשתים את-שאול, בגלבוע.

12 ולמפיבושת בן-קטן, ושמו מיכא; וכול מושב בית-ציבא, עבדים למפיבושת.

12 מארם וממואב ומבני עמון, ומפלשתים ומעמלק, ומשלל הדדעזר בן-רחוב, מלך צובה.

12 ובאנו אליו, באחד המקומות אשר נמצא שם, ונחנו עליו, כאשר ייפול הטל על-האדמה; ולא-נותר בו ובכל-האנשים אשר-איתו, גם-אחד.

12 ויידע דויד, כי-הכינו יהוה למלך על-ישראל; וכי נישא ממלכתו, בעבור עמו ישראל. {ס}

12 וישלח אבשלום את-אחיתופל הגילוני יועץ דויד, מעירו מגילה, בזובחו, את-הזבחים; ויהי הקשר אמיץ, והעם הולך ורב את-אבשלום.

12 וייצא אבנר בן-נר, ועבדי איש-בושת בן-שאול, ממחניים, גבעונה.

12 כי ימלאו ימיך, ושכבת את-אבותיך, והקימותי את-זרעך אחריך, אשר ייצא ממעיך; והכינותי, את-ממלכתו.

12 ויצו דויד את-הנערים ויהרגום, ויקצצו את-ידיהם ואת-רגליהם, ויתלו על-הבריכה, בחברון; ואת ראש איש-בושת לקחו, ויקברו בקבר-אבנר בחברון. {פ}

12 ועמשא מתגולל בדם, בתוך המסילה; וירא האיש כי-עמד כל-העם, ויסב את-עמשא מן-המסילה השדה וישלך עליו בגד, כאשר ראה, כל-הבא עליו ועמד.

12 ותאמר, האישה, תדבר-נא שפחתך אל-אדוני המלך, דבר; ויאמר, דברי. {ס}

12 הלוך ודיברת אל-דויד, כה אמר יהוה--שלוש, אנוכי נוטל עליך: בחר-לך אחת-מהם, ואעשה-לך.

12 והמלך דויד, שלח אל-צדוק ואל-אביתר הכוהנים לאמור, דברו אל-זקני יהודה לאמור, למה תהיו אחרונים להשיב את-המלך אל-ביתו; ודבר, כל-ישראל, בא אל-המלך, אל-ביתו.

12 אוליי יראה יהוה, בעיני; והשיב יהוה לי טובה, תחת קללתו היום הזה.

12 ויוגד, למלך דויד לאמור, בירך יהוה את-בית עובד אדום ואת-כל-אשר-לו, בעבור, ארון האלוהים; וילך דויד, ויעל את-ארון האלוהים מבית עובד אדום עיר דויד--בשמחה.

12 ותאמר לו, אל-אחי אל-תענני--כי לא-ייעשה כן, בישראל: אל-תעשה, את-הנבלה הזאת.

12 וישלח אבנר מלאכים אל-דויד תחתיו לאמור, למי-ארץ: לאמור, כורתה בריתך איתי, והנה ידי עימך, להסב אליך את-כל-ישראל.

12 וישת חושך סביבותיו, סוכות; {ס} חשרת-מים, עבי שחקים. {ר}

12 ויתייצב בתוך-החלקה ויצילהא, ויך את-פלשתים; ויעש יהוה, תשועה גדולה. {ס}

12 כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את-הדבר הזה, נגד כל-ישראל, ונגד השמש. {ס}

12 ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד-הערב: על-שאול ועל-יהונתן בנו, ועל-עם יהוה ועל-בית ישראל--כי נפלו, בחרב. {פ}

13 ואם-אל-עיר, ייאסף--והשיאו כל-ישראל אל-העיר ההיא, חבלים; וסחבנו אותו עד-הנחל, עד אשר-לא-נמצא שם גם-צרור. {פ}

13 וייקח דויד עוד פילגשים ונשים, מירושלים, אחרי, בואו מחברון; וייוולדו עוד לדויד, בנים ובנות.

13 ויעל משם את-עצמות שאול, ואת-עצמות יהונתן בנו; ויאספו, את-עצמות המוקעים.

13 ויהי, כי צעדו נושאי ארון-יהוה--שישה צעדים: ויזבח שור, ומריא.

13 ויבוא-גד אל-דויד, ויגד-לו; ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך אם-שלושה חודשים נוסך לפני-צריך והוא רודפך, ואם-היות שלושת ימים דבר בארצך--עתה דע וראה, מה-אשיב שולחי דבר. {ס}

13 מנוגה, נגדו; בערו, גחלי-אש. {ס}

13 ויאמר דויד, אל-הנער המגיד לו, אי מזה, אתה; ויאמר, בן-איש גר עמלקי אנוכי.

13 ויבוא, המגיד, אל-דויד, לאמור: היה לב-איש ישראל, אחרי אבשלום.

13 ויואב בן-צרויה ועבדי דויד, יצאו, ויפגשום על-בריכת גבעון, יחדיו; ויישבו אלה על-הבריכה, מזה, ואלה על-הבריכה, מזה.

13 כאשר הוגה, מן-המסילה--עבר כל-איש, אחרי יואב, לרדוף, אחרי שבע בן-בכרי.

13 ותאמר, האישה, ולמה חשבת כזאת, על-עם אלוהים; ומידבר המלך הדבר הזה, כאשם, לבלתי השיב המלך, את-נידחו.

13 אחיי אתם, עצמי ובשרי אתם; ולמה תהיו אחרונים, להשיב את-המלך.

13 ואני, אנה אוליך את-חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר-נא אל-המלך, כי לא ימנעני ממך.

13 וילך דויד ואנשיו, בדרך; {ס} ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו, ועיפר בעפר. {פ}

13 ויאמר טוב--אני, אכרות איתך ברית: אך דבר אחד אנוכי שואל מאיתך לאמור, לא-תראה את-פניי--כי אם-לפני הביאך את מיכל בת-שאול, בבואך לראות את-פניי. {ס}

13 ויאמר דויד אל-נתן, חטאתי ליהוה; {ס} ויאמר נתן אל-דויד, גם-יהוה העביר חטאתך--לא תמות.

13 או-עשיתי בנפשי שקר, וכל-דבר לא-ייכחד מן-המלך; ואתה, תתייצב מנגד.

13 ויקרא-לו דויד, ויאכל לפניו וישת--וישכרהו; וייצא בערב, לשכב במשכבו עם-עבדי אדוניו, ואל-ביתו, לא ירד.

13 וייגש יואב, והעם אשר עימו, למלחמה, בארם; וינוסו, מפניו.

13 ומפיבושת, יושב בירושלים, כי על-שולחן המלך תמיד, הוא אוכל; והוא פיסח, שתי רגליו. {פ}

13 ויעש דויד, שם, בשובו, מהכותו את-ארם בגיא-מלח--שמונה עשר, אלף.

13 ויירדו שלושה מהשלושים ראש, ויבואו אל-קציר אל-דויד--אל-מערת, עדולם; וחית פלשתים, חונה בעמק רפאים.

13 הוא יבנה-בית, לשמי; וכוננתי את-כיסא ממלכתו, עד-עולם.

14 ויאמר דויד אל-גד, צר-לי מאוד; ניפלה-נא ביד-יהוה כי-רבים רחמיו, וביד-אדם אל-אפולה.

14 ירעם מן-שמיים, יהוה; {ר} ועליון, ייתן קולו. {ס}

14 ויאמר אליו, דויד: איך, לא יראת, לשלוח ידך, לשחת את-משיח יהוה.

14 ויאמר אבנר, אל-יואב, יקומו נא הנערים, וישחקו לפנינו; ויאמר יואב, יקומו.

14 ויבוא המלך וכל-העם אשר-איתו, עייפים; ויינפש, שם.

14 וישלח דויד מלאכים, אל-איש-בושת בן-שאול לאמור: תנה את-אשתי, את-מיכל, אשר אירשתי לי, במאה עורלות פלשתים.

14 ויאמר אבשלום, וכל-איש ישראל, טובה עצת חושיי הארכי, מעצת אחיתופל; {ס} ויהוה ציווה, להפר את-עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא יהוה אל-אבשלום, את-הרעה. {ס}

14 ואלה, שמות היילודים לו--בירושלים: שמוע ושובב, ונתן ושלמה.

14 ודויד מכרכר בכל-עוז, לפני יהוה; ודויד, חגור איפוד בד.

14 אני אהיה-לו לאב, והוא יהיה-לי לבן--אשר, בהעוותו, והוכחתיו בשבט אנשים, ובנגעי בני אדם.

14 וישם באדום נציבים, בכל-אדום שם נציבים, ויהי כל-אדום, עבדים לדויד; ויושע יהוה את-דויד, בכול אשר הלך.

14 ובני עמון ראו, כי-נס ארם, וינוסו מפני אבישי, ויבואו העיר; וישב יואב, מעל בני עמון, ויבוא, ירושלים.

14 ויהי בבוקר, ויכתוב דויד ספר אל-יואב; וישלח, ביד אורייה.

14 ויאמר יואב, לא-כן אוחילה לפניך; וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום--עודנו חי, בלב האלה.

14 אפס, כי-ניאץ ניאצת את-אויבי יהוה, בדבר, הזה; גם, הבן היילוד לך--מות ימות.

14 ולא אבה, לשמוע בקולה; ויחזק ממנה ויענהא, וישכב אותה.

14 ולעמשא, תאמרו, הלוא עצמי ובשרי, אתה; כה יעשה-לי אלוהים, וכה יוסיף, אם-לא שר-צבא תהיה לפניי כל-הימים, תחת יואב.

14 כי-מות נמות--וכמים הניגרים ארצה, אשר לא ייאספו; ולא-יישא אלוהים, נפש, וחשב מחשבות, לבלתי יידח ממנו נידח.

14 ויעבור בכל-שבטי ישראל, אבילה ובית מעכה--וכל-הברים; {ס} וייקהלו, ויבואו אף-אחריו.

14 ויאמר דויד לכל-עבדיו אשר-איתו בירושלים, קומו ונברחה--כי לא-תהיה-לנו פליטה, מפני אבשלום; מהרו ללכת, פן-ימהר והשיגנו והדיח עלינו את-הרעה, והכה העיר, לפי-חרב.

14 ויקברו את-עצמות-שאול ויהונתן-בנו בארץ בנימין בצלע, בקבר קיש אביו, ויעשו, כול אשר-ציווה המלך; וייעתר אלוהים לארץ, אחרי-כן. {פ}

14 ודויד, אז במצודה; ומצב פלשתים, אז בית לחם.

15 ויט את-לבב כל-איש-יהודה, כאיש אחד; וישלחו, אל-המלך, שוב אתה, וכל-עבדיך.

15 וימלוך דויד, על-כל-ישראל; ויהי דויד, עושה משפט וצדקה--לכל-עמו.

15 ויאמר חושיי, אל-צדוק ואל-אביתר הכוהנים, כזאת וכזאת יעץ אחיתופל את-אבשלום, ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת, יעצתי אני.

15 ותהי-עוד מלחמה לפלשתים, את-ישראל; ויירד דויד ועבדיו עימו, ויילחמו את-פלשתים--ויעף דויד.

15 וחסדי, לא-יסור ממנו, כאשר הסירותי מעם שאול, אשר הסירותי מלפניך.

15 ויבואו ויצורו עליו, באבילה בית המעכה, וישפכו סוללה אל-העיר, ותעמוד בחיל; וכל-העם אשר את-יואב, משחיתים להפיל החומה.

15 ויתאווה דויד, ויאמר: מי ישקני מים, מבור בית-לחם אשר בשער. {ס}

15 ויבחר ואלישוע, ונפג ויפיע.

15 וירא ארם, כי ניגף לפני ישראל; וייאספו, יחד.

15 ועתה אשר-באתי לדבר אל-המלך אדוני, את-הדבר הזה--כי ייראוני, העם; ותאמר שפחתך אדברה-נא אל-המלך, אוליי יעשה המלך את-דבר אמתו.

15 ודויד וכל-בית ישראל, מעלים את-ארון יהוה, בתרועה, ובקול שופר.

15 ויקומו, ויעברו במספר--שנים עשר לבנימין, ולאיש בושת בן-שאול, ושנים עשר, מעבדי דויד.

15 ויאמרו עבדי-המלך, אל-המלך: ככול אשר-יבחר אדוני המלך, הנה עבדיך.

15 וישנאהא אמנון, שנאה גדולה מאוד--כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר-לה אמנון, קומי לכי.

15 ויכתוב בספר, לאמור: הבו את-אורייה, אל-מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו, וניכה ומת. {ס}

15 וישלח חיצים, ויפיצם; ברק, ויהום. {ר}

15 וייתן יהוה דבר בישראל, מהבוקר ועד-עת מועד; וימת מן-העם, מדן ועד-באר שבע, שבעים אלף, איש.

15 וילך נתן, אל-ביתו; וייגוף יהוה, את-הילד אשר ילדה אשת-אורייה לדויד--וייאנש.

15 ואבשלום, וכל-העם איש ישראל, באו, ירושלים; ואחיתופל, איתו.

15 וישלח איש בושת, וייקחהא מעם איש--מעם, פלטיאל בן-ליש.

15 ויקרא דויד, לאחד מהנערים, ויאמר, גש פגע-בו; ויכהו, וימות.

15 ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את-אבשלום, וימיתוהו.

16 ויבקש דויד את-האלוהים, בעד הנער; ויצם דויד צום, ובא ולן ושכב ארצה.

16 ותאמר לו, אל-אודות הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר-עשית עימי, לשלחני; ולא אבה, לשמוע לה.

16 ואלישמע ואלידע, ואליפלט. {פ}

16 וישלח ידו המלאך ירושלים, לשחתה, ויינחם יהוה אל-הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך; ומלאך יהוה היה, עם-גורן הארוונה היבוסי. {ס}

16 ויתקע יואב, בשופר, וישב העם, מרדוף אחרי ישראל: כי-חשך יואב, את-העם.

16 וייצא המלך וכל-ביתו, ברגליו; ויעזוב המלך, את עשר נשים פילגשים--לשמור הבית.

16 ויהי, כאשר-בא חושיי הארכי ריעה דויד--אל-אבשלום; ויאמר חושיי אל-אבשלום, יחי המלך יחי המלך.

16 ועתה שלחו מהרה והגידו לדויד לאמור, אל-תלן הלילה בערבות המדבר, וגם, עבור תעבור--פן יבולע למלך, ולכל-העם אשר איתו.

16 והיה ארון יהוה, בא עיר דויד; ומיכל בת-שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את-המלך דויד מפזז ומכרכר לפני יהוה, ותיבז לו, בליבה.

16 וישב המלך, ויבוא עד-הירדן; ויהודה בא הגלגלה, ללכת לקראת המלך, להעביר את-המלך, את-הירדן.

16 ויחזיקו איש בראש ריעהו, וחרבו בצד ריעהו, וייפלו, יחדיו; ויקרא למקום ההוא, חלקת הצורים אשר בגבעון.

16 ויואב בן-צרויה, על-הצבא; ויהושפט בן-אחילוד, מזכיר.

16 כי ישמע המלך, להציל את-אמתו מכף האיש, להשמיד אותי ואת-בני יחד, מנחלת אלוהים.

16 וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, והוא, חגור חדשה; ויאמר, להכות את-דויד.

16 וישלח הדדעזר, ויוצא את-ארם אשר מעבר הנהר, ויבואו, חילם; ושובך שר-צבא הדדעזר, לפניהם. {ס}

16 וייראו אפיקי ים, ייגלו מוסדות תבל; {ס} בגערת יהוה, מנשמת רוח אפו. {ר}

16 ונאמן ביתך וממלכתך עד-עולם, לפניך: כיסאך, יהיה נכון עד-עולם.

16 ויהי, בשמור יואב אל-העיר; וייתן, את-אורייה, אל-המקום אשר ידע, כי אנשי-חיל שם.

16 ותקרא אישה חכמה, מן-העיר; שמעו שמעו, אמרו-נא אל-יואב, קרב עד-הנה, ואדברה אליך.

16 ויאמר אליו דויד, דמך על-ראשך: כי פיך, ענה בך לאמור, אנוכי מותתי, את-משיח יהוה. {פ}

16 ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשתים, וישאבו-מים מבור בית-לחם אשר בשער, וישאו, ויביאו אל-דויד; ולא אבה לשתותם, ויסך אותם ליהוה.

16 וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה--עד-בחורים; ויאמר אליו אבנר לך שוב, וישוב.

17 ויקרב אליה, ותאמר האישה האתה יואב ויאמר אני; ותאמר לו, שמע דברי אמתך, ויאמר, שומע אנוכי.

17 וימהר, שמעי בן-גרא בן-הימיני, אשר, מבחורים; ויירד עם-איש יהודה, לקראת המלך דויד.

17 ויביאו את-ארון יהוה, ויציגו אותו במקומו, בתוך האוהל, אשר נטה-לו דויד; ויעל דויד עולות לפני יהוה, ושלמים.

17 ויאמר חלילה לי יהוה מעשותי זאת, הדם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אבה, לשתותם; אלה עשו, שלושת הגיבורים. {ס}

17 ויהונתן ואחימעץ עומדים בעין-רוגל, והלכה השפחה והגידה להם, והם ילכו, והגידו למלך דויד: כי לא יוכלו להיראות, לבוא העירה.

17 ודבר-אבנר היה, עם-זקני ישראל לאמור: גם-תמול, גם-שלשום, הייתם מבקשים את-דויד למלך, עליכם.

17 וייצאו אנשי העיר, ויילחמו את-יואב, וייפול מן-העם, מעבדי דויד; וימת, גם אורייה החיתי.

17 ותהי המלחמה קשה עד-מאוד, ביום ההוא; ויינגף אבנר ואנשי ישראל, לפני עבדי דויד.

17 ככול הדברים האלה, וככול החיזיון הזה--כן דיבר נתן, אל-דויד. {פ}

17 ויקחו את-אבשלום, וישליכו אותו ביער אל-הפחת הגדול, ויציבו עליו גל-אבנים, גדול מאוד; וכל-ישראל--נסו, איש לאוהליו.

17 ויקומו זקני ביתו, עליו, להקימו, מן-הארץ; ולא אבה, ולא-ברא איתם לחם.

17 ויקונן דויד, את-הקינה הזאת, על-שאול, ועל-יהונתן בנו.

17 ויאמר דויד אל-יהוה בראותו את-המלאך המכה בעם, ויאמר הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן, מה עשו: תהי נא ידך בי, ובבית אבי. {פ}

17 ויאמר אבשלום אל-חושיי, זה חסדך את-ריעך; למה לא-הלכת, את-ריעך.

17 ויעזור-לו אבישי בן-צרויה, ויך את-הפלשתי וימיתהו; אז נשבעו אנשי-דויד לו לאמור, לא-תצא עוד איתנו למלחמה, ולא תכבה, את-נר ישראל. {פ}

17 וישמעו פלשתים, כי-משחו את-דויד למלך על-ישראל, ויעלו כל-פלשתים, לבקש את-דויד; וישמע דויד, ויירד אל-המצודה.

17 ותאמר, שפחתך, יהיה-נא דבר-אדוני המלך, למנוחה: כי כמלאך האלוהים, כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע, ויהוה אלוהיך, יהי עימך. {פ}

17 וצדוק בן-אחיטוב ואחימלך בן-אביתר, כוהנים; ושריה, סופר.

17 ויקרא, את-נערו משרתו, ויאמר, שלחו-נא את-זאת מעליי החוצה; ונעול הדלת, אחריה.

17 ויוגד לדויד, ויאסוף את-כל-ישראל ויעבור את-הירדן, ויבוא, חלאמה; ויערכו ארם לקראת דויד, ויילחמו עימו.

17 ישלח ממרום, ייקחני; {ס} ימשני, ממים רבים. {ר}

17 וייצא המלך וכל-העם, ברגליו; ויעמדו, בית המרחק.

18 ויהיו-שם, שלושה בני צרויה--יואב ואבישי, ועשהאל; ועשהאל קל ברגליו, כאחד הצביים אשר בשדה.

18 יצילני, מאויבי עז; {ס} משונאיי, כי אמצו ממני. {ר}

18 ויען המלך, ויאמר אל-האישה, אל-נא תכחדי ממני דבר, אשר אנוכי שואל אותך; ותאמר, האישה, ידבר-נא, אדוני המלך.

18 ויבוא המלך דויד, ויישב לפני יהוה; ויאמר, מי אנוכי אדוניי יהוה ומי ביתי--כי הביאותני, עד-הלום.

18 ופלשתים, באו; ויינטשו, בעמק רפאים.

18 ויאמר, ללמד בני-יהודה קשת, הנה כתובה, על-ספר הישר.

18 ויהי, אחרי-כן, ותהי-עוד המלחמה בגוב, עם-פלשתים; אז הכה, סיבכיי החושתי, את-סף, אשר בילידי הרפה. {ס}

18 ובניהו, בן-יהוידע, והכרתי, והפלתי; ובני דויד, כוהנים היו. {ס}

18 ויאמר חושיי, אל-אבשלום, לא, כי אשר בחר יהוה והעם הזה וכל-איש ישראל--לו אהיה, ואיתו אשב.

18 ואבישי אחי יואב בן-צרויה, הוא ראש השלושה, והוא עורר את-חניתו, על-שלוש מאות חלל; ולו-שם, בשלושה.

18 וינס ארם, מפני ישראל, ויהרוג דויד מארם שבע מאות רכב, וארבעים אלף פרשים; ואת שובך שר-צבאו הכה, וימת שם.

18 ויכל דויד, מהעלות העולה והשלמים; ויברך את-העם, בשם יהוה צבאות.

18 וישלח, יואב; ויגד לדויד, את-כל-דברי המלחמה.

18 וכל-עבדיו עוברים על-ידו, וכל-הכרתי וכל-הפלתי; וכל-הגיתים שש-מאות איש, אשר-באו ברגלו מגת, עוברים, על-פני המלך. {ס}

18 ועתה, עשו: כי יהוה, אמר אל-דויד לאמור, ביד דויד עבדי הושיע את-עמי ישראל מיד פלשתים, ומיד כל-אויביהם.

18 ויהי ביום השביעי, וימת הילד; וייראו עבדי דויד להגיד לו כי-מת הילד, כי אמרו הנה בהיות הילד חי דיברנו אליו ולא-שמע בקולנו, ואיך נאמר אליו מת הילד, ועשה רעה.

18 וירא אותם נער, ויגד לאבשלום; וילכו שניהם מהרה ויבואו אל-בית-איש בבחורים, ולו באר בחצרו--ויירדו שם.

18 ויבוא-גד אל-דויד, ביום ההוא; ויאמר לו, עלה הקם ליהוה מזבח, בגורן, ארוונה היבוסי.

18 ואבשלום לקח, ויצב-לו בחייו את-מצבת אשר בעמק-המלך--כי אמר אין-לי בן, בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת, על-שמו, וייקרא לה יד אבשלום, עד היום הזה. {ס}

18 ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות-המלך הבתולות מעילים; ויוצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה.

18 ותאמר, לאמור: דבר ידברו בראשונה לאמור, שאול ישאלו באביל וכן התמו.

18 ואלף איש עימו, מבנימין, וציבא נער בית שאול, וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו איתו; וצלחו הירדן, לפני המלך.

19 וירא דויד, כי עבדיו מתלחשים, ויבן דויד, כי מת הילד; ויאמר דויד אל-עבדיו המת הילד, ויאמרו מת.

19 וידבר גם-אבנר, באוזני בנימין; וילך גם-אבנר, לדבר באוזני דויד בחברון, את כל-אשר-טוב בעיני ישראל, ובעיני כל-בית בנימין.

19 ועברה העברה, לעביר את-בית המלך, ולעשות הטוב, בעיניו; ושמעי בן-גרא, נפל לפני המלך, בעוברו, בירדן.

19 ותיקח תמר אפר על-ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על-ראשה, ותלך הלוך וזעקה.

19 ויחלק לכל-העם לכל-המון ישראל, למאיש ועד-אישה, לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת; וילך כל-העם, איש לביתו.

19 ויצו את-המלאך, לאמור: ככלותך, את כל-דברי המלחמה--לדבר אל-המלך.

19 ויראו כל-המלכים עבדי הדדעזר, כי ניגפו לפני ישראל, וישלימו את-ישראל, ויעבדום; וייראו ארם, להושיע עוד את-בני עמון. {פ}

19 ויאמר המלך אל-איתיי הגיתי, למה תלך גם-אתה איתנו; שוב ושב עם-המלך כי-נוכרי אתה, וגם-גולה אתה למקומך.

19 והשנית, למי אני אעבוד--הלוא, לפני בנו: כאשר עבדתי לפני אביך, כן אהיה לפניך. {פ}

19 מן-השלושה הכי נכבד, ויהי להם לשר; ועד-השלושה, לא-בא. {ס}

19 אנוכי, שלומי אמוני ישראל; אתה מבקש, להמית עיר ואם בישראל--למה תבלע, נחלת יהוה. {פ}

19 ותהי-עוד המלחמה בגוב, עם-פלשתים; ויך אלחנן בן-יערי אורגים בית הלחמי, את גולית הגיתי, ועץ חניתו, כמנור אורגים. {ס}

19 ויאמר המלך, היד יואב איתך בכל-זאת; ותען האישה ותאמר חי-נפשך אדוני המלך אם-איש להימין ולהשמיל, מכול אשר-דיבר אדוני המלך--כי-עבדך יואב הוא ציווני, והוא שם בפי שפחתך את כל-הדברים האלה.

19 יקדמוני, ביום אידי; ויהי יהוה משען, לי. {ס}

19 וישאל דויד ביהוה, לאמור, האעלה אל-פלשתים, התיתנם בידי; {פ} ויאמר יהוה אל-דויד עלה, כי-נתון אתן את-הפלשתים בידך.

19 ותיקח האישה, ותפרוש את-המסך על-פני הבאר, ותשטח עליו, הריפות; ולא נודע, דבר.

19 ותקטן עוד זאת בעיניך אדוניי יהוה, ותדבר גם אל-בית-עבדך למרחוק; וזאת תורת האדם, אדוניי יהוה.

19 וירדוף עשהאל, אחרי אבנר; ולא-נטה ללכת, על-הימין ועל-השמאל, מאחרי, אבנר.

19 הצבי, ישראל, על-במותיך, חלל: איך, נפלו גיבורים.

19 ויעל דויד כדבר-גד, כאשר ציווה יהוה.

19 ואחימעץ בן-צדוק, אמר, ארוצה נא, ואבשרה את-המלך: כי-שפטו יהוה, מיד אויביו.

20 ויבוא אבנר אל-דויד חברון, ואיתו עשרים אנשים; ויעש דויד לאבנר ולאנשים אשר-איתו, משתה.

20 וישב דויד, לברך את-ביתו; {ס} ותצא מיכל בת-שאול, לקראת דויד, ותאמר מה-נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהיגלות נגלות אחד הריקים.

20 ובניהו בן-יהוידע בן-איש-חיל רב-פעלים, מקבצאל; הוא הכה, את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את-הארי בתוך הבור, ביום השלג.

20 ומה-יוסיף דויד עוד, לדבר אליך; ואתה ידעת את-עבדך, אדוניי יהוה.

20 ויבואו עבדי אבשלום אל-האישה הביתה, ויאמרו איה אחימעץ ויהונתן, ותאמר להם האישה, עברו מיכל המים; ויבקשו ולא מצאו, וישובו ירושלים. {ס}

20 ויאמר אבשלום, אל-אחיתופל: הבו לכם עצה, מה-נעשה.

20 והיה, אם-תעלה חמת המלך, ואמר לך, מדוע ניגשתם אל-העיר להילחם: הלוא ידעתם, את אשר-יורו מעל החומה.

20 ויקם דויד מהארץ וירחץ ויסך, ויחלף שמלותיו, ויבוא בית-יהוה, וישתחו; ויבוא, אל-ביתו, וישאל, וישימו לו לחם ויאכל.

20 ויאמר לו יואב, לא איש בשורה אתה היום הזה, ובישרת, ביום אחר; והיום הזה לא תבשר, כי-על-כן בן-המלך מת.

20 ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל-תשיתי את-ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה.

20 תמול בואך, והיום אניעך עימנו ללכת, ואני הולך, על אשר-אני הולך; שוב והשב את-אחיך עימך, חסד ואמת.

20 ויאמר אל-המלך, אל-יחשוב-לי אדוני עוון, ואל-תזכור את אשר העווה עבדך, ביום אשר-יצא אדוני-המלך מירושלים--לשום המלך, אל-ליבו.

20 וייפן אבנר, אחריו, ויאמר, האתה זה עשהאל; ויאמר, אנוכי.

20 לבעבור סבב את-פני הדבר, עשה עבדך יואב את-הדבר הזה; ואדוני חכם, כחכמת מלאך האלוהים, לדעת, את-כל-אשר בארץ. {ס}

20 אל-תגידו בגת, אל-תבשרו בחוצות אשקלון: פן-תשמחנה בנות פלשתים, פן-תעלוזנה בנות הערלים.

20 ויען יואב, ויאמר: חלילה חלילה לי, אם-אבלע ואם-אשחית.

20 וישקף ארוונה, וירא את-המלך ואת-עבדיו, עוברים, עליו; וייצא ארוונה, וישתחו למלך אפיו ארצה.

20 ויוצא למרחב, אותי; {ר} יחלצני, כי-חפץ בי. {ס}

20 ותהי-עוד מלחמה, בגת; ויהי איש מדון, ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר, וגם-הוא, יולד להרפה.

20 ויבוא דויד בבעל-פרצים, ויכם שם דויד, ויאמר, פרץ יהוה את-אויביי לפניי כפרץ מים; על-כן, קרא שם-המקום ההוא--בעל פרצים.

21 ויחרף, את-ישראל; ויכהו, יהונתן, בן-שמעה, אחי דויד.

21 הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם--ושדי תרומות: כי שם נגעל, מגן גיבורים--מגן שאול, בלי משיח בשמן.

21 ויאמרו עבדיו אליו, מה-הדבר הזה אשר עשית; בעבור הילד חי, צמת ותבך, וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם.

21 ויאמר אחיתופל, אל-אבשלום, בוא אל-פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל-ישראל, כי-נבאשת את-אביך, וחזקו, ידי כל-אשר איתך.

21 ויען איתיי את-המלך, ויאמר: חי-יהוה, וחי אדוני המלך, כי במקום אשר יהיה-שם אדוני המלך אם-למוות אם-לחיים, כי-שם יהיה עבדך.

21 ויהי אחרי לכתם, ויעלו מהבאר, וילכו, ויגידו למלך דויד; ויאמרו אל-דויד, קומו ועברו מהרה את-המים--כי-ככה יעץ עליכם, אחיתופל.

21 ויאמר אבנר אל-דויד אקומה ואלכה ואקבצה אל-אדוני המלך את-כל-ישראל, ויכרתו איתך ברית, ומלכת, בכול אשר-תאווה נפשך; וישלח דויד את-אבנר, וילך בשלום.

21 ויאמר לו אבנר, נטה לך על-ימינך או על-שמאלך, ואחוז לך אחד מהנערים, וקח-לך את-חליצתו; ולא-אבה עשהאל, לסור מאחריו.

21 יגמלני יהוה, כצדקתי; {ר} כבור ידיי, ישיב לי. {ס}

21 מי-הכה את-אבימלך בן-ירובשת, הלוא-אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ, למה ניגשתם, אל-החומה; ואמרת--גם עבדך אורייה החיתי, מת.

21 והמלך דויד--שמע, את כל-הדברים האלה; וייחר לו, מאוד.

21 ויעזבו-שם, את-עצביהם; ויישאם דויד, ואנשיו. {פ}

21 לא-כן הדבר, כי איש מהר אפריים שבע בן-בכרי שמו נשא ידו במלך בדויד--תנו-אותו לבדו, ואלכה מעל העיר; ותאמר האישה אל-יואב, הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה.

21 כי ידע עבדך, כי אני חטאתי; והנה-באתי היום, ראשון לכל-בית יוסף, לרדת, לקראת אדוני המלך. {ס}

21 ויאמר דויד, אל-מיכל, לפני יהוה אשר בחר-בי מאביך ומכל-ביתו, לצוות אותי נגיד על-עם יהוה על-ישראל; ושיחקתי, לפני יהוה.

21 בעבור דברך, וכליבך, עשית, את כל-הגדולה הזאת--להודיע, את-עבדך.

21 ויאמר ארוונה, מדוע בא אדוני-המלך אל-עבדו; ויאמר דויד לקנות מעימך את-הגורן, לבנות מזבח ליהוה, ותיעצר המגפה, מעל העם.

21 והוא-הכה את-איש מצרי איש מראה, וביד המצרי חנית, ויירד אליו, בשבט; ויגזול את-החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו.

21 ויאמר יואב לכושי, לך הגד למלך אשר ראית; וישתחו כושי ליואב, וירוץ.

21 ויאמר המלך אל-יואב, הנה-נא עשיתי את-הדבר הזה; ולך השב את-הנער, את-אבשלום.

22 ויוסף עוד אבנר, לאמור אל-עשהאל, סור לך, מאחריי: למה אכך, ארצה, ואיך אשא פניי, אל-יואב אחיך.

22 ויען אבישי בן-צרויה, ויאמר, התחת זאת, לא יומת שמעי: כי קילל, את-משיח יהוה. {ס}

22 ויאמר דויד אל-איתיי, לך ועבור; ויעבור איתיי הגיתי, וכל-אנשיו, וכל-הטף, אשר איתו.

22 ולא-דיבר אבשלום עם-אמנון, למרע ועד-טוב: כי-שנא אבשלום, את-אמנון, על-דבר אשר עינה, את תמר אחותו. {פ}

22 ויוסף עוד אחימעץ בן-צדוק, ויאמר אל-יואב, ויהי מה, ארוצה-נא גם-אני אחרי הכושי; ויאמר יואב, למה-זה אתה רץ בני, ולך, אין-בשורה מוצאת.

22 ויאמר ארוונה אל-דויד, ייקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו; ראה הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים.

22 מדם חללים, מחלב גיבורים--קשת יהונתן, לא נשוג אחור; וחרב שאול, לא תשוב ריקם.

22 ויאמר--בעוד הילד חי, צמתי ואבכה: כי אמרתי מי יודע, וחנני יהוה וחי הילד.

22 וילך, המלאך; ויבוא ויגד לדויד, את כל-אשר שלחו יואב.

22 ותבוא האישה אל-כל-העם בחכמתה, ויכרתו את-ראש שבע בן-בכרי וישליכו אל-יואב, ויתקע בשופר, ויפוצו מעל-העיר איש לאוהליו; ויואב שב ירושלים, אל-המלך. {ס}

22 כי שמרתי, דרכי יהוה; {ר} ולא רשעתי, מאלוהיי. {ס}

22 והנה עבדי דויד ויואב בא מהגדוד, ושלל רב עימם הביאו; ואבנר, איננו עם-דויד בחברון--כי שילחו, וילך בשלום.

22 ויטו לאבשלום האוהל, על-הגג; ויבוא אבשלום אל-פילגשי אביו, לעיני כל-ישראל.

22 ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי; ועם-האמהות אשר אמרת, עימם איכבדה.

22 את-ארבעת אלה יולדו להרפה, בגת; וייפלו ביד-דויד, וביד עבדיו. {ש}

22 אלה עשה, בניהו בן-יהוידע; ולו-שם, בשלושה הגיבורים.

22 ויוסיפו עוד פלשתים, לעלות; ויינטשו, בעמק רפאים.

22 ויקם דויד, וכל-העם אשר איתו, ויעברו, את-הירדן: עד-אור הבוקר, עד-אחד לא נעדר, אשר לא-עבר, את-הירדן.

22 וייפול יואב אל-פניו ארצה וישתחו, ויברך את-המלך; ויאמר יואב היום ידע עבדך כי-מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, אשר-עשה המלך, את-דבר עבדך.

22 על-כן גדלת, יהוה אלוהים: כי-אין כמוך, ואין אלוהים זולתך, בכול אשר-שמענו, באוזנינו.

23 ועתה מת, למה זה אני צם--האוכל להשיבו, עוד: אני הולך אליו, והוא לא-ישוב אליי.

23 וימאן לסור, ויכהו אבנר באחרי החנית אל-החומש ותצא החנית מאחריו, וייפול-שם, וימת תחתיו; ויהי כל-הבא אל-המקום אשר-נפל שם עשהאל, וימות--ויעמודו.

23 ועצת אחיתופל, אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל-איש, בדבר האלוהים; כן כל-עצת אחיתופל, גם-לדויד גם לאבשלום. {ס}

23 מן-השלושים נכבד, ואל-השלושה לא-בא; וישימהו דויד, {ר} אל-משמעתו. {ס}

23 ויקם יואב, וילך גשורה; ויבא את-אבשלום, ירושלים. {ס}

23 הכול, נתן ארוונה המלך--למלך; {ס} ויאמר ארוונה אל-המלך, יהוה אלוהיך ירצך.

23 וכל-הארץ, בוכים קול גדול, וכל-העם, עוברים; והמלך, עובר בנחל קדרון, וכל-העם עוברים, על-פני-דרך את-המדבר.

23 ויאמר דויד, מה-לי ולכם בני צרויה--כי-תהיו-לי היום, לשטן; היום, יומת איש בישראל--כי הלוא ידעתי, כי היום אני-מלך על-ישראל.

23 וישאל דויד ביהוה, ויאמר לא תעלה; הסב, אל-אחריהם, ובאת להם, ממול בכאים.

23 ואחיתופל ראה, כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את-החמור ויקם וילך אל-ביתו אל-עירו, ויצו אל-ביתו וייחנק; וימת, וייקבר בקבר אביו. {ס}

23 ויואב, אל כל-הצבא ישראל; ובניה, בן-יהוידע, על-הכרתי, ועל-הפלתי.

23 ולמיכל, בת-שאול, לא-היה לה, ילד--עד, יום מותה. {פ}

23 כי כל-משפטיו, לנגדי; וחוקותיו, לא-אסור ממנה. {ר}

23 ויהי-מה ארוץ, ויאמר לו רוץ; וירץ אחימעץ דרך הכיכר, ויעבור את-הכושי.

23 ויואב וכל-הצבא אשר-איתו, באו; ויגידו ליואב, לאמור, בא-אבנר בן-נר אל-המלך, וישלחהו וילך בשלום.

23 ויאמר המלאך, אל-דויד, כי-גברו עלינו האנשים, וייצאו אלינו השדה; ונהיה עליהם, עד-פתח השער.

23 שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו.

23 ויהי, לשנתיים ימים, ויהיו גוזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם-אפריים; ויקרא אבשלום, לכל-בני המלך.

23 ומי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ--אשר הלכו-אלוהים לפדות-לו לעם ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצריים, גויים ואלוהיו.

24 ותכונן לך את-עמך ישראל לך, לעם--עד-עולם; ואתה יהוה, היית להם לאלוהים. {ס}

24 בנות, ישראל--אל-שאול, בכינה; המלבישכם שני, עם-עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן.

24 וירדפו יואב ואבישי, אחרי אבנר; והשמש באה--והמה באו עד-גבעת אמה, אשר על-פני-גיח דרך מדבר גבעון.

24 ויבוא יואב אל-המלך, ויאמר מה עשית: הנה-בא אבנר אליך, למה-זה שילחתו וילך הלוך.

24 ויהי כשומעך את-קול צעדה, בראשי הבכאים--אז תחרץ: כי אז, יצא יהוה לפניך, להכות, במחנה פלשתים.

24 ויורו המורים אל-עבדיך מעל החומה, וימותו מעבדי המלך; וגם, עבדך אורייה החיתי--מת. {ס}

24 וינחם דויד, את בת-שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה; ותלד בן, ותקרא את-שמו שלמה, ויהוה, אהבו.

24 ויבוא אבשלום, אל-המלך, ויאמר, הנה-נא גוזזים לעבדך; ילך-נא המלך ועבדיו, עם-עבדך.

24 ויאמר המלך ייסוב אל-ביתו, ופניי לא יראה; וייסוב אבשלום אל-ביתו, ופני המלך לא ראה. {ס}

24 ויאמר המלך אל-ארוונה, לא כי-קנה אקנה מאותך במחיר, ולא אעלה ליהוה אלוהיי, עולות חינם; וייקן דויד את-הגורן ואת-הבקר, בכסף שקלים חמישים.

24 עשהאל אחי-יואב, בשלושים; אלחנן בן-דודו, {ר} בית לחם. {ס}

24 ואהיה תמים, לו; {ס} ואשתמרה, מעווני. {ר}

24 ואדורם, על-המס; ויהושפט בן-אחילוד, המזכיר.

24 ויאמר המלך אל-שמעי, לא תמות; ויישבע לו, המלך. {ס}

24 ודויד יושב, בין-שני השערים; וילך הצופה אל-גג השער, אל-החומה, ויישא את-עיניו וירא, והנה-איש רץ לבדו.

24 ודויד, בא מחניימה; ואבשלום, עבר את-הירדן--הוא, וכל-איש ישראל עימו.

24 והנה גם-צדוק וכל-הלויים איתו, נושאים את-ארון ברית האלוהים, ויציקו את-ארון האלוהים, ויעל אביתר--עד-תום כל-העם, לעבור מן-העיר. {ס}

25 שמה, החרודי, {ס} אליקא, {ר} החרודי. {ס}

25 ועתה, יהוה אלוהים, הדבר אשר דיברת על-עבדך ועל-ביתו, הקם עד-עולם; ועשה, כאשר דיברת.

25 וישב יהוה לי, כצדקתי; {ס} כבורי, לנגד עיניו. {ר}

25 וישלח, ביד נתן הנביא, ויקרא את-שמו, ידידיה--בעבור, יהוה. {פ}

25 ויאמר המלך לצדוק, השב את-ארון האלוהים העיר: אם-אמצא חן, בעיני יהוה--והשיבני, והראני אותו ואת-נווהו.

25 ושוא, סופר; וצדוק ואביתר, כוהנים.

25 ויאמר המלך אל-אבשלום, אל-בני אל-נא נלך כולנו, ולא נכבד, עליך; ויפרוץ-בו ולא-אבה ללכת, ויברכהו.

25 איך נפלו גיבורים, בתוך המלחמה--יהונתן, על-במותיך חלל.

25 ויקרא הצופה, ויגד למלך, ויאמר המלך, אם-לבדו בשורה בפיו; וילך הלוך, וקרב.

25 ידעת את-אבנר בן-נר, כי לפתותך בא; ולדעת את-מוצאך, ואת-מובאך, ולדעת, את כל-אשר אתה עושה.

25 ואת-עמשא, שם אבשלום תחת יואב--על-הצבא; ועמשא בן-איש, ושמו יתרא הישראלי, אשר-בא אל-אביגל בת-נחש, אחות צרויה אם יואב.

25 ויתקבצו בני-בנימין אחרי אבנר, ויהיו לאגודה אחת; ויעמדו, על ראש-גבעה אחת.

25 ומפיבושת, בן-שאול, ירד, לקראת המלך; ולא-עשה רגליו ולא-עשה שפמו, ואת-בגדיו לא כיבס, למן-היום לכת המלך, עד-היום אשר-בא בשלום.

25 וייבן שם דויד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים; וייעתר יהוה לארץ, ותיעצר המגפה מעל ישראל. {ש}

25 וכאבשלום, לא-היה איש-יפה בכל-ישראל--להלל מאוד: מכף רגלו ועד קודקודו, לא-היה בו מום.

25 ויאמר דויד אל-המלאך, כה-תאמר אל-יואב אל-יירע בעיניך את-הדבר הזה--כי-כזו וכזה, תאכל החרב; החזק מלחמתך אל-העיר והורסה, וחזקהו.

25 ויעש דויד כן, כאשר ציווהו יהוה; ויך, את-פלשתים, מגבע, עד-בואכה גזר. {פ}

26 ויהי כי-בא ירושלים, לקראת המלך; ויאמר לו המלך, למה לא-הלכת עימי מפיבושת.

26 ובגלחו, את-ראשו, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי-כבד עליו וגילחו; ושקל את-שיער ראשו, מאתיים שקלים באבן המלך.

26 עם-חסיד, תתחסד; {ס} עם-גיבור תמים, תיתמם. {ר}

26 ואם כה יאמר, לא חפצתי בך: הנני--יעשה-לי, כאשר טוב בעיניו. {ס}

26 וגם, עירא היאירי, היה כוהן, לדויד. {ס}

26 וייצא יואב, מעם דויד, וישלח מלאכים אחרי אבנר, וישיבו אותו מבור הסירה; ודויד, לא ידע.

26 ויגדל שמך עד-עולם, לאמור, יהוה צבאות, אלוהים על-ישראל; ובית עבדך דויד, יהיה נכון לפניך.

26 צר-לי עליך, אחי יהונתן--נעמת לי, מאוד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים.

26 וייחן ישראל ואבשלום, ארץ הגלעד. {ס}

26 ותשמע אשת אורייה, כי-מת אורייה אישה; ותספוד, על-בעלה.

26 חלץ, הפלטי, {ס} עירא {ר} בן-עיקש, {ס} התקועי. {ס}

26 ויילחם יואב, ברבת בני עמון; וילכוד, את-עיר המלוכה.

26 וירא הצופה, איש-אחר רץ, ויקרא הצופה אל-השוער, ויאמר הנה-איש רץ לבדו; ויאמר המלך, גם-זה מבשר.

26 ויאמר, אבשלום, ולא, ילך-נא איתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עימך.

26 ויקרא אבנר אל-יואב, ויאמר הלנצח תאכל חרב--הלוא ידעת, כי-מרה תהיה באחרונה; ועד-מתיי לא-תאמר לעם, לשוב מאחרי אחיהם.

27 עם-נבר, תיתבר; {ס} ועם-עיקש, תיתפל. {ר}

27 איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה. {פ}

27 אביעזר, {ר} הענתותי, {ס} מבוניי, החושתי. {ס}

27 וייוולדו לאבשלום שלושה בנים, ובת אחת ושמה תמר; היא הייתה, אישה יפת מראה. {פ}

27 ויאמר, אדוני המלך עבדי רימני: כי-אמר עבדך אחבשה-לי החמור וארכב עליה, ואלך את-המלך--כי פיסח, עבדך.

27 ויפרוץ-בו, אבשלום; וישלח איתו את-אמנון, ואת כל-בני המלך. {ס}

27 ויאמר, הצופה, אני רואה את-מרוצת הראשון, כמרוצת אחימעץ בן-צדוק; ויאמר המלך איש-טוב זה, ואל-בשורה טובה יבוא.

27 וישלח יואב מלאכים, אל-דויד; ויאמר נלחמתי ברבה, גם-לכדתי את-עיר המים.

27 ויעבור האבל, וישלח דויד ויאספה אל-ביתו ותהי-לו לאישה, ותלד לו, בן; ויירע הדבר אשר-עשה דויד, בעיני יהוה. {פ}

27 ויהי, כבוא דויד מחניימה; ושובי בן-נחש מרבת בני-עמון, ומכיר בן-עמיאל מלו דבר, וברזלי הגלעדי, מרוגלים.

27 כי-אתה יהוה צבאות אלוהי ישראל, גלית את-אוזן עבדך לאמור, בית, אבנה-לך; על-כן, מצא עבדך את-ליבו, להתפלל אליך, את-התפילה הזאת.

27 וישב אבנר, חברון, ויטהו יואב אל-תוך השער, לדבר איתו בשלי; ויכהו שם, החומש--וימת, בדם עשהאל אחיו.

27 ויאמר יואב--חי האלוהים, כי לולא דיברת: כי אז מהבוקר נעלה העם, איש מאחרי אחיו.

27 ויאמר המלך, אל-צדוק הכוהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום; ואחימעץ בנך ויהונתן בן-אביתר, שני בניכם--איתכם.

28 ועתה אדוניי יהוה, אתה-הוא האלוהים, ודבריך, יהיו אמת; ותדבר, אל-עבדך, את-הטובה, הזאת.

28 ויישב אבשלום בירושלים, שנתיים ימים; ופני המלך, לא ראה.

28 וירגל בעבדך, אל-אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלוהים, ועשה הטוב בעיניך.

28 ראו אנוכי מתמהמה, בערבות המדבר--עד בוא דבר מעימכם, להגיד לי.

28 ויתקע יואב, בשופר, ויעמדו כל-העם, ולא-ירדפו עוד אחרי ישראל; ולא-יספו עוד, להילחם.

28 ויצו אבשלום את-נעריו לאמור, ראו נא כטוב לב-אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את-אמנון והמיתם אותו--אל-תיראו: הלוא, כי אנוכי ציוויתי אתכם--חזקו, והיו לבני-חיל.

28 משכב וספות וכלי יוצר, וחיטים ושעורים וקמח וקלי, ופול ועדשים, וקלי.

28 צלמון, {ר} האחוחי, {ס} מהריי, הנטופתי. {ס}

28 וישמע דויד, מאחרי כן, ויאמר נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה, עד-עולם--מדמי, אבנר בן-נר.

28 ואת-עם עני, תושיע; {ס} ועיניך על-רמים, תשפיל. {ר}

28 ועתה, אסוף את-יתר העם, וחנה על-העיר, ולוכדה: פן-אלכוד אני את-העיר, ונקרא שמי עליה.

28 ויקרא אחימעץ, ויאמר אל-המלך שלום, וישתחו למלך לאפיו, ארצה; {ס} ויאמר, ברוך יהוה אלוהיך, אשר סיגר את-האנשים, אשר-נשאו את-ידם באדוני המלך. {ס}

29 חלב בן-בענה, {ר} הנטופתי; {ס} איתיי, בן-ריביי, מגבעת, בני בנימין. {ס}

29 וישלח אבשלום אל-יואב, לשלוח אותו אל-המלך, ולא אבה, לבוא אליו; וישלח עוד שנית, ולא אבה לבוא.

29 ועתה, הואל וברך את-בית עבדך, להיות לעולם, לפניך: כי-אתה אדוניי יהוה, דיברת, ומברכתך, יבורך בית-עבדך לעולם. {פ}

29 ויעשו נערי אבשלום, לאמנון, כאשר ציווה, אבשלום; ויקומו כל-בני המלך, וירכבו איש על-פרדו--וינוסו.

29 כי-אתה נרי, יהוה; {ס} ויהוה, יגיה חושכי. {ר}

29 וישב צדוק ואביתר את-ארון האלוהים, ירושלים; ויישבו, שם.

29 ודבש וחמאה, וצאן ושפות בקר, הגישו לדויד ולעם אשר-איתו, לאכול: כי אמרו--העם רעב ועייף וצמא, במדבר. {ס}

29 ויאמר המלך, שלום לנער לאבשלום; ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלוח את-עבד המלך יואב, ואת-עבדך, ולא ידעתי, מה.

29 כי לא היה כל-בית אבי, כי אם-אנשי-מוות לאדוני המלך, ותשת את-עבדך, באוכלי שולחנך; ומה-יש-לי עוד צדקה, ולזעוק עוד אל-המלך. {פ}

29 ואבנר ואנשיו, הלכו בערבה, כול, הלילה ההוא; ויעברו את-הירדן, וילכו כל-הבתרון, ויבואו, מחניים.

29 ויאסוף דויד את-כל-העם, וילך רבתה; ויילחם בה, וילכדה.

29 יחולו על-ראש יואב, ואל כל-בית אביו; ואל-ייכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך, ונופל בחרב--וחסר-לחם.

30 וייקח את-עטרת-מלכם מעל ראשו ומשקלה כיכר זהב, ואבן יקרה, ותהי, על-ראש דויד; ושלל העיר הוציא, הרבה מאוד.

30 ויאמר אל-עבדיו ראו חלקת יואב אל-ידי, ולו-שם שעורים--לכו, והציתוה באש; ויציתו עבדי אבשלום, את-החלקה--באש. {פ}

30 ודויד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא, הולך יחף; וכל-העם אשר-איתו, חפו איש ראשו, ועלו עלה, ובכה.

30 ויאמר לו המלך, למה תדבר עוד דבריך; אמרתי--אתה וציבא, תחלקו את-השדה.

30 ויואב, שב מאחרי אבנר, ויקבוץ, את-כל-העם; וייפקדו מעבדי דויד, תשעה-עשר איש--ועשהאל.

30 כי בך, ארוץ גדוד; {ס} באלוהיי, אדלג-שור. {ר}

30 ויואב ואבישי אחיו, הרגו לאבנר: על אשר המית את-עשהאל אחיהם, בגבעון--במלחמה. {ס}

30 ויהי, המה בדרך, והשמועה באה, אל-דויד לאמור: הכה אבשלום את-כל-בני המלך, ולא-נותר מהם אחד. {פ}

30 ויאמר המלך, סוב התייצב כה; וייסוב, ויעמוד.

30 בניהו, {ר} פרעתוני, {ס} הידיי, מנחלי געש. {ס}

31 ואת-העם אשר-בה הוציא, וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן, וכן יעשה, לכול ערי בני-עמון; וישב דויד וכל-העם, ירושלים. {פ}

31 האל, תמים דרכו; אמרת יהוה, צרופה-- {ס} מגן הוא, לכול החוסים בו. {ר}

31 ויאמר דויד אל-יואב ואל-כל-העם אשר-איתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו, לפני אבנר; והמלך דויד, הולך אחרי המיטה.

31 ועבדי דויד, הכו מבנימין, ובאנשי, אבנר: שלוש-מאות ושישים איש, מתו.

31 ויאמר מפיבושת אל-המלך, גם את-הכול ייקח: אחרי אשר-בא אדוני המלך, בשלום--אל-ביתו. {ס}

31 ודויד הגיד לאמור, אחיתופל בקושרים עם-אבשלום; ויאמר דויד, סכל-נא את-עצת אחיתופל יהוה.

31 ויקם יואב, ויבוא אל-אבשלום הביתה; ויאמר אליו, למה הציתו עבדיך את-החלקה אשר-לי באש.

31 אבי-עלבון, {ר} הערבתי, {ס} עזמוות, הברחומי. {ס}

31 ויקם המלך ויקרע את-בגדיו, וישכב ארצה; וכל-עבדיו ניצבים, קרועי בגדים. {ס}

31 והנה הכושי, בא; ויאמר הכושי, יתבשר אדוני המלך--כי-שפטך יהוה היום, מיד כל-הקמים עליך. {ס}

32 אליחבא, {ר} השעלבוני, {ס} בני ישן, יהונתן. {ס}

32 וברזלי, הגלעדי, ירד, מרוגלים; ויעבור את-המלך הירדן, לשלחו את-הירדן.

32 ויען יונדב בן-שמעה אחי-דויד ויאמר, אל-יאמר אדוני את כל-הנערים בני-המלך המיתו--כי-אמנון לבדו, מת: כי-על-פי אבשלום, הייתה שומה, מיום ענותו, את תמר אחותו.

32 ויאמר המלך אל-הכושי, השלום לנער לאבשלום; ויאמר הכושי, יהיו כנער אויבי אדוני המלך, וכול אשר-קמו עליך, לרעה. {ס}

32 כי מי-אל, מבלעדי יהוה; {ס} ומי צור, מבלעדי אלוהינו. {ר}

32 ויקברו את-אבנר, בחברון; ויישא המלך את-קולו, ויבך אל-קבר אבנר, ויבכו, כל-העם. {ס}

32 וישאו, את-עשהאל, ויקברוהו בקבר אביו, אשר בית לחם; וילכו כל-הלילה, יואב ואנשיו, וייאור להם, בחברון.

32 ויהי דויד בא עד-הראש, אשר-ישתחווה שם לאלוהים; והנה לקראתו, חושיי הארכי, קרוע כותונתו, ואדמה על-ראשו.

32 ויאמר אבשלום אל-יואב הנה שלחתי אליך לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל-המלך לאמור, למה באתי מגשור--טוב לי, עוד אני-שם; ועתה, אראה פני המלך, ואם-יש-בי עוון, והמיתני.

33 שמה, {ר} ההררי, {ס} אחיאם בן-שרר, האררי. {ס}

33 ועתה אל-ישם אדוני המלך אל-ליבו, דבר לאמור, כל-בני המלך, מתו: כי-אמנון לבדו, מת. {פ}

33 וברזלי זקן מאוד, בן-שמונים שנה; והוא-כילכל את-המלך בשיבתו במחניים, כי-איש גדול הוא מאוד.

33 ויבוא יואב אל-המלך, ויגד-לו, ויקרא אל-אבשלום ויבוא אל-המלך, וישתחו לו על-אפיו ארצה לפני המלך; ויישק המלך, לאבשלום. {ס}

33 האל מעוזי, חיל; {ס} ויתר תמים, דרכי. {ר}

33 ויאמר לו, דויד: אם עברת איתי, והיית עליי למשא.

33 ויקונן המלך אל-אבנר, ויאמר: הכמות נבל, ימות אבנר.

34 ואם-העיר תשוב, ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה--עבד אביך ואני מאז, ועתה ואני עבדך; והפרת לי, את עצת אחיתופל.

34 משווה רגליי, כאיילות; {ס} ועל במותיי, יעמידני. {ר}

34 אליפלט {ר} בן-אחסביי, בן-המעכתי; {ס} אליעם בן-אחיתופל, {ר} הגילוני. {ס}

34 ידיך לא-אסורות, ורגליך לא-לנחושתיים הוגשו, כנפול לפני בני-עוולה, נפלת; ויוסיפו כל-העם, לבכות עליו.

34 ויברח, אבשלום; ויישא הנער הצופה, את-עיניו, וירא והנה עם-רב הולכים מדרך אחריו, מצד ההר.

34 ויאמר המלך, אל-ברזלי: אתה עבור איתי, וכילכלתי אותך עימדי בירושלים.

35 מלמד ידיי, למלחמה; {ס} וניחת קשת-נחושה, זרועותיי. {ר}

35 ויבוא כל-העם, להברות את-דויד לחם--בעוד היום; ויישבע דויד לאמור, כה יעשה-לי אלוהים וכה יוסיף, כי אם-לפני בוא-השמש אטעם-לחם, או כל-מאומה.

35 ויאמר יונדב אל-המלך, הנה בני-המלך באו: כדבר עבדך, כן היה.

35 והלוא עימך שם, צדוק ואביתר הכוהנים; והיה, כל-הדבר אשר תשמע מבית המלך--תגיד, לצדוק ולאביתר הכוהנים.

35 חצריי, הכרמלי, {ס} פעריי, {ר} הארבי. {ס}

35 ויאמר ברזלי, אל-המלך: כמה, ימי שני חיי, כי-אעלה את-המלך, ירושלים.

36 ויהי ככלותו לדבר, והנה בני-המלך באו, וישאו קולם, ויבכו; וגם-המלך, וכל-עבדיו, בכו, בכי גדול מאוד.

36 בן-שמונים שנה אנוכי היום האדע בין-טוב לרע, אם-יטעם עבדך את-אשר אוכל ואת-אשר אשתה, אם-אשמע עוד, בקול שרים ושרות; ולמה יהיה עבדך עוד למשא, אל-אדוני המלך.

36 הנה-שם עימם, שני בניהם--אחימעץ לצדוק, ויהונתן לאביתר; ושלחתם בידם אליי, כל-דבר אשר תשמעו.

36 וכל-העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככול אשר עשה המלך, בעיני כל-העם טוב.

36 ותיתן-לי, מגן ישעך; וענותך, תרבני. {ס}

36 יגאל בן-נתן מצובה, {ס} בני {ר} הגדי. {ס}

37 כמעט יעבור עבדך, את-הירדן--את-המלך; ולמה יגמלני המלך, הגמולה הזאת.

37 תרחיב צעדי, תחתני; ולא מעדו, קרסוליי. {ר}

37 צלק, העמוני; {ס} נחריי, {ר} הבארותי--נושא, כלי יואב בן-צרויה. {ס}

37 ויידעו כל-העם וכל-ישראל, ביום ההוא: כי לא הייתה מהמלך, להמית את-אבנר בן-נר. {ס}

37 ואבשלום ברח, וילך אל-תלמיי בן-עמיהוד מלך גשור; ויתאבל על-בנו, כל-הימים.

37 ויבוא חושיי ריעה דויד, העיר; ואבשלום, יבוא ירושלים. {ס}

38 ואבשלום ברח, וילך גשור; ויהי-שם, שלוש שנים.

38 ישב-נא עבדך ואמות בעירי, עם קבר אבי ואימי; והנה עבדך כמהם, יעבור עם-אדוני המלך, ועשה-לו, את אשר-טוב בעיניך. {ס}

38 ויאמר המלך, אל-עבדיו: הלוא תדעו--כי-שר וגדול נפל היום הזה, בישראל.

38 ארדפה אויביי, ואשמידם; {ס} ולא אשוב, עד-כלותם. {ר}

38 עירא, {ר} היתרי, {ס} גרב, היתרי. {ס}

39 ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני: ישלם יהוה לעושה הרעה, כרעתו. {פ}

39 ואכלם ואמחצם, ולא יקומון; {ס} וייפלו, תחת רגליי. {ר}

39 אורייה, {ר} החיתי--כול, שלושים ושבעה. {פ}

39 ותכל דויד המלך, לצאת אל-אבשלום: כי-ניחם על-אמנון, כי-מת. {ס}

39 ויאמר המלך, איתי יעבור כמהם, ואני אעשה-לו, את-הטוב בעיניך; וכול אשר-תבחר עליי, אעשה-לך.

40 ותזרני חיל, למלחמה; {ס} תכריע קמיי, תחתני. {ר}

40 ויעבור כל-העם את-הירדן, והמלך עבר; ויישק המלך לברזלי ויברכהו, וישב למקומו. {ס}

41 ויעבור המלך הגלגלה, וכמהן עבר עימו; וכל-עם יהודה, העבירו את-המלך, וגם, חצי עם ישראל.

41 ואויביי, תתה לי עורף; משנאיי, ואצמיתם. {ס}

42 והנה כל-איש ישראל, באים אל-המלך; ויאמרו אל-המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה, ויעבירו את-המלך ואת-ביתו את-הירדן, וכל-אנשי דויד, עימו. {ס}

42 ישעו, ואין מושיע; אל-יהוה, ולא ענם. {ר}

43 ויען כל-איש יהודה על-איש ישראל, כי-קרוב המלך אליי, ולמה זה חרה לך, על-הדבר הזה: האכול אכלנו מן-המלך, אם-נישאת נישא לנו. {ס}

43 ואשחקם, כעפר-ארץ; {ס} כטיט-חוצות אדיקם, ארקעם. {ר}

44 ויען איש-ישראל את-איש יהודה ויאמר, עשר-ידות לי במלך וגם-בדויד אני ממך, ומדוע הקילותני, ולא-היה דברי ראשון לי להשיב את-מלכי; וייקש דבר-איש יהודה, מדבר איש ישראל. {ס}

44 ותפלטני, מריבי עמי; תשמרני לראש גויים, {ס} עם לא-ידעתי יעבדוני. {ר}

45 בני נכר, יתכחשו-לי; לשמוע אוזן, יישמעו לי. {ס}

46 בני נכר, ייבולו; ויחגרו, ממסגרותם. {ר}

47 חי-יהוה, וברוך צורי; {ס} וירום, אלוהי צור ישעי. {ר}

48 האל, הנותן נקמות לי; {ס} ומוריד עמים, תחתני. {ר}

49 ומוציאי, מאויביי; ומקמיי, תרוממני, {ס} מאיש חמסים, תצילני. {ר}

50 על-כן אודך יהוה, בגויים; {ס} ולשמך, אזמר. {ר}

51 מגדול, ישועות מלכו; ועושה-חסד למשיחו {ס} לדויד ולזרעו, עד-עולם. {ר} {ש}